ישראלים במצרים

"בנוסף לכך, להגנה על בני ישראל הענן הטיל חושך על המחנה המצרי. מכת חושך במצרים נמשכה רק שישה ימים (ולא שבעה, כמו יתר המכות). הקב"ה שמר את היום השביעי של החושך בדיוק למקרה כזה.

כאשר המצרים המשיכו את דרכם בחושך, בכך שקיללו וירו חצים, הופיע אצלם חיזיון של המחנה היהודי, המואר בענן של הבורא, ובני ישראל אכלו, שתו, היללו ושיבחו את הבורא." ("מדרש מספר", פרשת השבוע "בשלח").

כל ה"תיאטרון" הזה נמצא בתוך האדם. הכול תלוי בזה, מאיזו נקודת מבט הוא מסתכל על כל המתרחש: אם מנקודת מבט של התכונות האגואיסטיות שלו, אז הוא מרוגז נורא. אבל אם מנקודת מבט של התכונות האלטרואיסטיות, אז הוא אוכל, שותה והכול לפניו בסדר גמור.

אבל התנועה וההתקדמות קדימה מבוססת דווקא על איחוד של שני היצרים המנוגדים הללו, האגואיזם והאלטרואיזם, לא יכול להיות זה ללא זה. ואפילו הכניסה לים סוף בכל מקרה מתרחשת תחת השפעתם של שני הכוחות.

למעשה, אנחנו אף פעם לא מתנתקים מהתכונות האגואיסטיות שלנו, ולא חשוב איך לקרוא להן: מצרים, מצרִים, פרעה. גם התכונות הללו וגם האחרות עוברות במקביל כל מיני שינויי צורה, כמו שנאמר קודם לכן: חלק חוגגים וחלק משתוללים ומשתגעים. שתי התכונות נמצאות באדם זו כנגד זו.

לברוח מהמצרִים, זה אומר, לרצות שהכוחות האלטרואיסטים ישלטו מעליך. אבל הם לא יכולים לשלוט בכזאת צורה שאתה תתמסר להן ולא תרצה יותר לדעת שום דבר. לא! מעל לכל תכונה אלטרואיסטית אתה חייב להימצא בתכונה האגואיסטית שלך.

הן אף פעם לא נפרדות. ואפילו אם נאמר, שחלקן ברחו והאחרות טבעו, אז הן נשארות, רק במצב "מת", עד ששוב יתחילו להתעורר בך ולמשוך לכיוון שלהן. אבל הן לא יכולות להיעלם ותמיד מוכנות לפעולה.

הרצונות האגואיסטיים אינם נעלמים עד ליום האחרון של התיקון. ואחר כך הם משתנים לגמרי, כמו שנאמר: "מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש".

באופן כזה, הישראלים אינם קיימים ללא המצרים, מאחר שאחד לא יכול להיות ללא השני.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 30.04.2014