חופש מאהבה

ברגע שאני מגלה בתוכי, שאני נמצא בשליטת פרעה (האגו), ואני חייב בצורה כלשהי להתעלות מעליו, לצאת מתוכו, אני מיד משתדל בכל יכולתי להשקיע מאמצים כדי להתגבר עליו.

אבל אני בעצמי לא יכול להתגבר על האגו, אני לא נלחם בו, אני אפילו אוהב אותו. זה הדבר העיקרי שאדם חייב להבין! כי האגו עוזר לי לעלות. נאמר שאדם צריך להודות על הרע כמו על הטוב. איזהו גיבור? ההופך שונאו לאוהבו.

אם מסתכלים בצורה נכונה על האגו, אז אנחנו זקוקים לכוח הזה. לכן נאמר שפרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים. אם לא היו בנו דחפים רעים, אם לא היינו חווים ייסורים, אז אף פעם לא היינו מרגישים את הצורך בקשר עם הכוח העליון, עם הבורא.

אבל עכשיו אנחנו בוחנים את השאלה הזאת ברמה ארצית, מעשית. ואם אנחנו נמצאים בגדילה אגואיסטית תמידית, אז פסח עבורנו זו דוגמה של התעלות מעל לאגו. לא לחינם נאמר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. במילה "דור" הכוונה היא לכל רגע, מפני שכל שינוי בתוכי נחשב לדור חדש, מצב חדש, תקופה חדשה, גלגול חדש. אני צריך תמיד להרגיש את עצמי כיוצא ממצרים, למרות שמיד אני נקלע למצרים חדש, למצב חדש, ושוב יוצא ממנו ושוב נקלע, וכך עליי לסיים במהירות את כל התיקונים שלי ולהגיע למטרה.

כיצד היא מושגת? חכמת הקבלה נותנת הסבר פשוט מאוד: על ידי חיבור ואיחוד! המטרה הסופית שאליה אנחנו צריכים להגיע היא "ואהבת לרעך כמוך", ולהשיג אותה אפשר על ידי כל המאמצים האפשריים בקירוב בינינו. חכמת הקבלה מסבירה כי העולם שלנו מלא בכל מיני רעיונות, תיאוריות ופרקטיקות. כל מה שבני אדם המציאו, נלקח מכל מיני פילוסופיות, דתות, אמונות ותחבולות פסיכולוגיות במקום חכמת הקבלה. האנושות חיפשה איך לרסן את האגו שלה, מפני שהוא קורע אותה: לא מאפשר לחיות במשפחה, לתקשר עם חברים, לשתף פעולה בצורה נכונה זה עם זה. מה לעשות עם הטבע עצמו? למה הוא מכוון נגדינו? ולא רק הוא אלא גם האדם עצמו מכוון נגד עצמו!

לאנשים לא הייתה שיטת חינוך נכונה. לכן הם קבעו חוקים שמדכאים, מצמצמים, מקטינים את האגו, כך ניסו להכניע אותו תחתיהם. דיכוי הוא היסוד של כל הדתות. ואילו אנחנו זקוקים לשיטה שתאזן את האגו, ואז כל אחד יכול להשתמש בו בצורה נכונה, אבל לא לדכא! המהפכנות של חכמת הקבלה היא בהתפתחות חופשית של האגו, ובהתעלות מעליו שמגיעה אחרי זה.

חכמת הקבלה מביאה את האדם למצב של חופש: אתה לא מתבייש, לא מגנה את עצמך, לא מאשים את האחרים. אתה רק צריך כל הזמן להשתוקק לגלות את שיטת ההשלמה של האגו על ידי הכוח ההופכי לו, כדי שהם יעבדו בצורה הדדית נכונה. האגו מעלה את הכוח האלטרואיסטי, את כוח האהבה, ויחד הם עובדים בשיתוף הרמוני.

אי אפשר להימנע מלהיגאל מתכונה טובה של אהבה לתכונות שאותן מגלמת מצרים: נוקשות, שנאה, שליטה. אבל פתאום, כשהן מתכסות באהבה, אתה כבר לא מרגיש אותן ככאלה ומקיים אותן מתוך אהבה, למרות שנדמה שכאילו אתה מוגבל בצורה נוקשה. כי כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" אתה צריך לדאוג לכולם! אז איפה במקרה הזה החופש שלך? להיפך! אתה כל הזמן חושב רק על כך שלמישהו חסר ואיך לעזור לו במשהו. אז בסופו של דבר, איפה "אני"?

זהו פרדוקס, אבל הודות לאהבה אתה שוכח על עצמך, ואז אתה חופשי לחלוטין. אתה נמצא בתנועה מתמדת, בדאגה מתמדת, אבל היא מתוקה ואין דבר יותר משמח ממנה. כמו אצל אמא שדואגת לתינוק שלה וזה מסב לה תענוג עצום.

לכן אנחנו פשוט צריכים להבין באיזה אופן האגו מתחיל לפעול יחד עם תכונת האהבה בהשלמה, שכבר לא נרגיש אותו כאגו. אנחנו זקוקים לו, מפני שבלעדיו אנחנו לא היינו מרגישים וחווים שום רגשות חיוביים. אני יכול להרגיש את האחר דווקא הודות לזה שאני לא רוצה את זה, אבל בכך שבצורה הפוכה "הופך" אותו לאובייקט חדש, אני מקבל רגשות חדשים. במילים אחרות, ככל שהשנאה היא יותר גדולה, כך גם האהבה היא יותר גדולה.

בספר הזוהר נאמר שתלמידי רבי שמעון, לפני תחילת כל שיעור הרגישו שנאה עמוקה זה כלפי זה, ואחר כך, כשהיו מתחילים להתחבר, היו יוצרים אהבה. דווקא בצורה כזאת הם יכלו להשיג את התכונה הרוחנית הזאת, ולתאר אותה בספר הזוהר. הם היו צריכים להרגיש שנאה שורפת כדי להתעלות אחר כך מעליה, ולגלות במקום אש שנאה ששורפת ומשמידה, את אש האהבה. רק מתוך ההופכיות והניגודיות של שתי תכונות הם יכלו לתאר את הזוהר העצום שהושג על ידם.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "שיחות על פסח" מס' 2, 18.3.2015