זאב בעור של כבש

שאלה: מדוע נאמר, שהנשמה נפרדת לגמרי מהמאציל ובאותו הזמן, דומה לו בתכונות? בהתאם לחוקים הרוחניים, אם יש להם תכונות זהות, אז הם צריכים להיות אחד שלם?

תשובתי: נשמה, זה רצון לקבל, ולא רצון להשפיע. אז למה היא נקראת רוחנית, משפיעה? אף על פי שזה רצון לקבל, היא מבצעת פעולה שעל ידה מדמה את עצמה לרצון להשפיע. אף על פי שבפנים יושב זאב, מבחוץ הוא נראה ככבש. עכשיו הכול תלוי בזה, עד כמה שהזאב הזה ילביש על עצמו את עור הכבש הזה או יוריד אותו, לפי בחירתו ולפי רצונו.

ב"עולם האצילות" הכול לבן, כולו כבש. ובעולם הבריאה כבר מתחילים להבחין שזה זאב, אבל כזה שרוצה להיות כבש. והוא ממש מתנהג כמו כבש, אבל בכל זאת רואים ששם בפנים זה זאב.

כלומר זה עדיין עולם רוחני, זאת עדיין נשמה, עדיין השפעה, אבל כבר מופיעה כזאת אבחנה שהנשמה לא נמצאת בדבקות עם הבורא. מופיע כאן משהו שמבדיל ביניהם, וזה אותו הזאב שיושב בפנים, האגו.

בעולם היצירה זה עוד יותר, שם לרצון לקבל כבר אין שליטה על עצמו. מהחיובי נשאר רק זה שאני מחובר לבורא, תלוי בו, כולי נמצא בשליטתו. הבורא קובע כל מה שיקרה, ואני בעצמי לא מסוגל לקבוע כלום. אין לי כוחות, אני חלש, אני כלי בידיים שלו. הזאב יותר ויותר מכיר בכך שהוא זאב, והוא מרגיש התנגדויות פנימיות יותר ויותר גדולות, אבל הוא מחזיק את עצמו.

אבל אם באים מהכיוון ההפוך, ממטה למעלה, ועולים לעולם היצירה שתואם למצב של קטנות, אז אני משיג שאני קטן. יש מדרגות יותר גדולות, יותר טובות ממני, ואני בינתיים במצב כזה. יוצא, שיש רגעים חיוביים ויש שליליים.

וב"עולם העשיה", שם בכלל… ההכרה בזה שאני לא מסוגל לכלום מביאה אותי למצב של עוּבּר. אני רק סוגר את עצמי, מוסר את עצמי לגמרי לשליטת העליון, ואין לי שום אפשרות להזדהות אלא רק בצורה של נקודה אחת.

מתוך שיעור "פתיחה לחכמת הקבלה", 04.03.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אני מדמה, המערכת מודדת
מחליף את עצמי בכל שאר העולם
האורח ובעל הבית עולים דרך כל העולמות