ושוב על המצוות

שאלתו של גיל: אתה אומר שאישה שונה בשורשה ולכן עליה ללמוד אחרת. זאת לפי חוק ענף ושורש. למה אין התייחסותך זהה כלפי כל הדברים האחרים בעולם שלנו. לדוגמא, אם המצוות הגשמיות מסמלות שורש רוחני, למה לא צריך לקיים אותן בכוונה שהמאור יחזיר למוטב וכו'?

תשובה: "אישה שונה בשורשה" משום שיש לה נשמה נשית, ולכן שיטת התיקון קצת שונה…

"המצוות הגשמיות מסמלות את השורש הרוחני"- כן, הן מסמלות, אבל השורש עצמו לא קיים בהן. כמו שכותב בעל הסולם, הן מצביעות על שורשן, אבל אין להן קשר ישיר עם השורש. אם הקשר היה קיים היינו סוגדים לדברים חומריים. זה מה שמציעה לנו הדת, מסיבה זאת תארים דתיים, למשל אדמו"רות, עוברים בירושה.

אישה היא בן אדם עם חופש בחירה ונקודה שבלב כמו הגבר, אלא שיש הבדל קטן ביניהם בשיטת התיקון.

אם אני לא שוחט פרה, האם זה סימן שאני לא יכול לקיים מצווה, זאת אומרת לתקן את הרצון שלי, אחד מ-613 רצונות שבלב שלי? אם אני לא הכהן הגדול בבית המקדש, האם אני לא יכול לתקן את כל אותן עשרות המצוות – תיקונים של קורבנות (של האגו שלי לטובת ההשפעה)?

אנו צריכים לתקן את הרצון, רק הוא זה שנברא ע"י הבורא. לשם כך ניתנה לנו התורה (בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין). מי שמשתמש בה שלא לצורך זה, התורה נהפכת לו מסם החיים לסם המוות, וזה מה שאנו רואים, לצערי.

שאלתו של ניר: אם קיום המצוות הגשמיות אינו בגדר חובה ואינו משפיע על הנשמה, האם משמע שאפשר לפגוע,לרצוח,לגנוב וזה לא ישנה את מצב הנשמה?

תשובה: נכתב שלא אכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים בהמה, אם בצורה כשרה או לא, כי המצוות ניתנו כדי לתקן את האדם. לדעתי זה אומר בצורה ברורה ששום פעולות פיסיות לא משפיעות על מצבה של הנשמה, וזאת, משום שמלכתחילה נולדנו במצב הכי שפל – בכוונות אגואיסטיות על כל הפעולות שלנו.

אם נחשוב על הפעולות ולא על הכוונות, אף פעם לא נתקן את הכוונות שלנו. לכן הקבלה מסבירה שיש לתקן את הכוונות בעזרת לימוד נכון בקבוצה והפצת חכמת הקבלה.

שאלה: יש לי זיקה מסוימת וקטנה לדת. רציתי לדעת איך אני יכול למשוך מאור המחזיר למוטב גם מדברים מינימאליים שאני עושה, וזאת בלי לאבד את הדרך? שמתי לב שכשאני מקיים מצוות דתיות, לפעמים אפילו קריאה בתהילים, אני מתנתק מהדרך.

תשובה: אתה לא צריך לקשור בין הפעולות הדתיות והקבלה. רק אחרי שתצא למימד הרוחני תוכל לראות מלמעלה, ממעלה למטה, את התוצאות של הפעולות הרוחניות בעולם שלנו ולקיים ביחד פעולות וכוונה, להיות יחד עם המעשים ברמה הרוחנית.

הקבלה לא נגד הדת. אלא שהדת, במקום לתפוס את מקומה המוגבל בשירות הגשמיות של העם, לוקחת לעצמה זכות לדבר על משמעות החיים, על הבורא ועל הנהגתו.

בעניינים אלה עסקה תמיד רק חכמת הקבלה. אבל מאחר ועד תחילת המאה ה-19 כל המנהיגים הרוחניים של העם היו מקובלים, הדת והקבלה הגיעו להמונים מאותו מקור.

אחרי שהמנהיגים הרוחניים איבדו את ההשגה הרוחנית, "פני הדור" נעשו "כפני הכלב", שרוצה "הב-הב", כלומר שיתנו לו גם את העולם הזה וגם את העולם הבא בו זמנית, שליטה וכסף, בורא וגן עדן. לכן הדת נפרדה מהקבלה, ומשום כך אין לבלבל ביניהן, אלא לכבד את שתיהן. דת – לסידור החיים הגשמיים של עם, קבלה – לאלו שרוצים לגלות את משמעות החיים.