העבודה והשׂכר

בעל הסולם, איגרת נ"ז: "אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'".

בעבודה על החיבור, כדי לסדר את הכלי להשפעה, האדם מגיע לייאוש. אז מופיעה בו הבקשה האמיתית שבתשובה עליה מגיע הכלי. במילים אחרות, גם החיסרון הנכון לחיבור מגיע מלמעלה. אין בכוחנו להשׂיג אותו. כמה שנשתדל, כמה שנרצה בזה, בזה אנחנו רק מכינים את עצמנו לצעקה, והבורא נותן לנו את החיסרון. בעולם הזה לאדם אין, וגם לא יכול להיות, חיסרון לחיבור, אפילו שהוא מאוד יתאמץ. המאמצים דרושים רק כדי לבקש.

"לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה".

סך הכול, הסיכום של העבודה שלנו הוא כדי להגיע לבקשה הנכונה. ואז מגיע הכלי, החיסרון הנכון לחיבור.

ככלל, בעולם הזה אנחנו מחכים למילוי. אבל בעבודה הרוחנית היגיעה היא המילוי. אם אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, לתת יגיעה, אז זה המילוי שלי. ולכן אין עליו צמצום והגבלה.

אבל במצבי הנוכחי איני מסוגל אפילו לחשוב על זה. כי כל המאמצים שלי דרושים כדי שיחסר לי להשפיע לאחרים, אפילו שטרם הגעתי להשפעה, אלא הוצרכתי לה. האם דבר כזה אפשרי? ובינתיים, זהו הכלי הרוחני.

ולכן בעבודה שלנו אנחנו עוברים דרך כמה שלבי הכנה. המקובלים כתבו לא פעם על כך שברוחניות, מה שנראה לנו כשׂכר, זאת העבודה, ומה שנראה לנו כעבודה, זהו השׂכר.

אבל בסופה של היגיעה שלנו מתגלה לנו אותו הכלי הנכון.

מתוך שיעור מס' 6 בכנס בערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הטוב ביותר לחברים
להגיע עד לקצה גבול היכולת
בקשה שלא ניתן לסרב לה