הסוד של ישראל

בזמן האחרון, פוליטיקאים התחילו לדבר על חקיקה שתקבע את אופייה היהודי של מדינת ישראל. הסיבה לכך היא, גל רחב של תקיפות אנטישמיות. כל העולם בא לעם היהודי עם טענה, מדוע הוא השתלט על קרקע שאינה שייכת לו?

רבים אפילו לא מסכימים עם החלוקה המקורית של השטח הזה בהתאם להחלטת האו"ם. היום, הצבעה נוספת, ללא ספק, הייתה שוללת מאיתנו את הזכות למדינה משלנו.

לאחר השואה, העולם הרגיש "לא נוח" מולנו, וגם אז, היינו חייבים לקבל את המדינה על פי החוקים של ההתפתחות הכללית.

עם זאת, אנחנו היינו צריכים להפוך אותה למדינה משלנו באמת – לקבל את "ארץ הקודש" כרצון להיטהר ולייצב כאן לא "קיבוץ גלויות", אלא עם ישראל במלוא מובן המילה – מאוחד באופן מלא ומכוון "ישר-אל".

היינו צריכים לכוון את עצמינו לחיבור, לאהבה, לאחדות, להיות כאיש אחד בלב אחד.

אם היינו בונים את האומה בצורה כזאת, לא היינו מוכרחים לנהל מלחמות אין סופית במשך 66 השנים האחרונות ללא שנייה אחת של מנוחה ורגיעה, ולא היינו מגיעים למצב כמו היום, כאשר ישראל נאלצת לבנות תוכנית חירום של נסיגה, בריחה במקרה של אסון…

שאלה: שוב ושוב החיים מעמידים אותנו בפני בעיות בסיסיות המשפיעות על עצם קיומנו בארץ ישראל. ותמיד הנושא שרוי בערפל של חוסר ודאות, חוסר בהירות. מהיכן מגיע חוסר השלמות המייסר הזה בהגדרה העצמית שלנו? מדוע מצבינו עדיין לא פתור בצורה סופית?

תשובה: מכיוון שאנחנו רוצים להיות כמו כל העמים, גם את הארץ שלנו אנחנו רוצים להגדיר "כמו כולם", על פי התפיסה המסורתית בנוגע לשטח, הגבולות והמהות המדינית. אבל כלפינו השיטה הזאת לא עובדת, היא לא מתאימה לנו. הפורמט המקובל לא מעורר בנו תגובה רגשית נכונה, אנחנו לא מוצאים פתרון כיצד באמת להגדיר את עצמינו וכיצד צריכה להיראות המדינה שלנו, העם שלנו, וכל אדם בתוכו.

מתברר, שאנחנו לא "עָם ישראל" כפי שהוא צריך להיות, ואנו חיים לא בארץ ישראל, כפי שהיא צריכה להיות על פי המקורות, על פי היסוד שלנו. אנחנו ניסינו לאמץ רעיונות חיצוניים, פשוט להלביש אותם על עצמינו, אבל הם אינם "משתרשים" כאן. התווית של "התקן הבינלאומי" אינה נדבקת אלינו.

כתוצאה מכך, אנחנו בעצמינו מרגישים שהתווית הזאת אינה מתאימה לנו, אבל ממשיכים לשאת בעול שלנו מבלי לברר את ההגדרות. והעולם, מצידו, לא מבין את המעשים שלנו וממשיך לראות במדינת ישראל איזו ישות מלאכותית.

אנחנו יכולים לדבר בצורה ציורית על כך שזוהי האדמה שלנו. אנחנו אפילו יכולים להקריב למענה את חיינו. עם זאת, אנחנו בעצמינו עדיין לא מבינים מה זה "עם" ו"ארץ" עבור היהודים.

בעל הסולם כתב על כך יפה בעיתון "האומה", שדרך אגב, נסגר לאחר יציאתה לאור של המהדורה הראשונה. בה מתוארת בפירוט מהותם של המושגים הללו והצורך לחזור לשורשים שלנו לאחר אלפיים שנות הגלות.

יכולה להישאל השאלה: למה אנחנו צריכים עכשיו לפנות להיסטוריה העתיקה ולחיים הפרימיטיביים שאותם חיו פעם אבותינו? בכמה מאות השנים האחרונות זה היה הפוך – האומות ה"מתקדמות" היו משליטות את החוקים שלהן בכל מקום. תרבות זרה הייתה משתלטת בהצלחה, פחות או יותר, על העמים שחיו באפריקה ובאמריקה. השפות, המסורות והאמונות המקומיות "מתו" ופינו את הדרך להשפעה של אנגליה, ספרד, צרפת…

אבל אנחנו עדיין לא הצלחנו להשתלב בתוך המרקם של ההווה. אנחנו לא מסוגלים לאמץ מאומות העולם שום דבר. להיפך, אנחנו בנויים כך, שאומות העולם מעתיקות מאיתנו את הדברים הנחוצים.

זה לא תלוי בנו, זו לא גאווה או יהירות. כך אנחנו "תפורים". אין זה מקרה שהעולם רואה אותנו כעם אינטליגנטי ומפותח שנושא בתוכו את מטרת החיים. העולם מרגיש שיש ליהודים סוד שהם לא רוצים לגלות לאחרים. לכן, צריך להכריח אותם לגלות אותו.

את ההרגשה הזו לא ניתן להשמיד, ואנחנו סוף סוף חייבים להבין מה הם רוצים מאיתנו. ואכן, איזה סוג של תעלומה נמצא בתוכנו? אם רק היינו יודעים, היינו מוכרים אותה ביוקר. אך הדבר לא מצליח.

הרי, מה שאנחנו מחזיקים בתוכנו, מה שנמצא בעם ישראל ללא ידיעתו, זו היא מטרה ענקית, יפה, מפתה, זוהרת, זהו עתידו של העולם.

העולם שלנו מתקדם לאותה האחווה שפעם חיינו בה. לכן אנחנו צריכים שוב להגיע אליה, במילים אחרות, לחיות בחברות לפי חוק הערבות, ואהבת לרעך כמוך, על פי העקרונות שקיבלנו בהר סיני, כלומר, להיות כאיש אחד בלב אחד.

היום העולם הגלובלי שלנו, שמרגיש את הקשר הבלתי נפרד של כל חלקיו, דורש זאת באופן ברור, הוא דורש את מימוש החוק הזה. אם מעל האגו שלנו אנחנו נפתח את "מטריית הערבות", אנחנו נמצא את עצמנו בגן עדן.

זוהי הסיבה לכך, שבעידן המודרני העולם נושא את עיניו אלינו, ובלי לדעת איך ומדוע, מתחיל לדרוש מאיתנו לקיים את החוק שהוא בעצמו יקיים בעתיד. הרי, עכשיו החיים נראים לו יותר ויותר בלתי נסבלים וחסרי תקווה מיום ליום. הם כבר לא רואים עתיד בחיים, ובתת-מודע אנשים מרגישים שהתשובה נמצאת אצל היהודים.

כתוצאה מכך, האנטישמיות פורחת ברחבי העולם וחובקת מיליוני אנשים. היא פשוט מחייבת אותנו לתהות על החוק ועל דרך החיים, שאמורים להיות הבסיס של הקיום שלנו כאן.

אם אנחנו באמת היינו חוזרים לשורשינו, אם היינו מממשים את הרעיון של "עם ישראל," והיינו מכוונים "ישר לעליון" (ישר-אל), כלומר, לאחדות, לסולידריות, לאהבה, אם היינו כך מחנכים את העם ועל הבסיס של החוק הזה היינו מתחברים זה עם זה כאיש אחד בלב אחד, היינו עוזרים לזולת, היינו מאחדים את העם על ידי אחווה זו, אז היינו משמשים דוגמה לכל העולם. יתר על כן, היינו מלמדים את האומות וכל העמים כיצד לבנות אחדות.

אז העולם היה מבין שאנחנו חלק מיוחד שלו ואצלנו באמת צריכים ללמוד. ויש הרבה מה ללמוד – הרי, זה העתיד, זאת הישועה של האנושות כולה. ולא רק לכמה עשרות שנים, שהן טווח החיים של כל דור – כאן טמונה העלייה למדרגה הבאה – העולם שלנו ישתכלל, יעלה לדרגה איכותית חדשה, למצב נצחי ומושלם.

היום, האגו שלנו אוכל את עצמו, ולכן אנחנו חיים בממוצע 70-80 שנה. אם נעבור מרצון לקבל אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי, לרצון להשפיע, אם כל אחד יחיה בתוך עמו עם לב פתוח לרווחה, בדאגה לכולם, אנו נגלה חוקי טבע אחרים, חוקים של השפעה ואהבה. אז אנחנו ניכנס לחיי נצח, לחיים מושלמים, ובעולם שלנו נגלה את ההזדמנות לחיות מעבר למגבלות של זמן, מרחב, תנועה … אנחנו נתחיל לראות עולם שבו אין גבולות.

ובינתיים, הטענות כלפי העם היהודי, שאנו מכנים "אנטישמיות", ילכו ויגדלו. אנחנו לא יכולים להיפטר מהן. להיפך, אנחנו נצטרך לתת תשובה, נצטרך לעמוד נוכחה מול המצב הזה.

ובהתאם לכך, אנחנו נצטרך לפתור את הבעיה של אופייה היהודי של המדינה, אשר נחשפה לאחרונה לדיון ציבורי – אך לא על ידי נוסחאות מלאכותיות, ולא על בסיס החוקים שקיבלנו בירושה מהמנדט הבריטי או השלטון התורכי, אנחנו צריכים לקחת את התורה ולינוק ממנה את כל ההגדרות הנדרשות.

מאז ימי אברהם, במשך אלפי שנים, המקובלים הסבירו לנו מה זה "עם ישראל" ו"ארץ ישראל", מה הוא "יהודי". אנחנו צריכים לפתוח את עצמינו לכל העולם, לבטל את הגבולות ולקבל לקרבינו כל אחד שרוצה לחיות על-פי החוק של אהבה ואחדות, תחת מטרייה של ערבות. רק בצורה כזאת, ולא בצורה גיאוגרפית, הגבולות של "ארץ ישראל", כלומר, של הערבות ההדדית האוניברסלית, יתפשטו לכל העולם.

באופן עקרוני, "ארץ ישראל" – זה לא שטח על פני כדור הארץ, אלא מקום שבו אנשים חיים על פי חוק האהבה. וזה אומר, שעכשיו היא עדיין לא קיימת. הרי, "ארץ", זה "רצון". אם בין אנשים שחיים במקום מסוים שורה חוק האהבה, והם שומרים עליו, אז מערכת היחסים ביניהם, הרצון המשותף שלהם, נקרא "ארץ ישראל" – רצון שמכוון "ישר לעליון" (ישר-אל), כי על ידי זה הם רוצים להידמות לכוח העליון.

זה מה שאנחנו צריכים להסביר, להדגים, להציע לכל העמים. ואז, במקום שנאה, אנחנו נרגיש בכל מקום אהדה, כבוד וחיבה – כמו שאנחנו כבר עכשיו מרגישים מצידם של אלפים רבים של תלמידים שלנו מכל רחבי העולם. אנו רואים עד כמה הם מסורים לנו כאשר אנחנו מלמדים אותם כיצד להתחבר אחד עם השני כדי להשיג ביחד את הכוח העליון.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 460, 30.11.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הייחודיות של המדינה היהודית
האופי היהודי הוא אחדות
המקום של היהודים על אדמת ישראל בהתאם לחוק הטבע

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest