הנר שלי

אם היינו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, מחוץ לגבולות של העולם הזה, אז היינו רואים שה"חיים" בו הם אינם חיים. אנחנו מנותקים לחלוטין מהבנת החיים האמיתיים. אנחנו מתים מבחינה רוחנית, והמציאות שלנו היא אשליה במצב של אובדן חושים, ניצוץ רגעי שמספיק לכל העולם הזה.

האדם חי רק כשהוא מקבל אור ומחזיק אותו מעליו, כך שאינו מאפשר לתענוג הזה להיכבות, ובו-זמנית לא מכניס אותו ישירות לתוך הרצון. האור והרצון אינם מכבים זה את זה, אך יחד עם זאת, לא מאבדים את הקשר. הם כמו נֵר, כמו שמן ואש המחוברים על ידי פתילה.

השמן הוא החומר שלנו, הרצון. הפתילה היא המסך, והלהבה של הנר היא האור. אני מחזיק את האש מעליי, מותח גבול בינה לבין הרצון כך שלא לדחות את האור לגמרי, אלא להחזיק בו למען ההשפעה.אני כל הזמן עושה חישוב, כמה שמן עליי להוסיף, כמה רצון להוסיף, כדי שהלהבה תבער בצורה הטובה ביותר, ואז הנר שלה אינו כָבֵה.

אם זה מצליח לנו, אז אנחנו מרגישים חיים נצחיים ושלמים. וההזדמנות הזאת היא לפנינו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 24.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
למה אנחנו אוהבים להדליק נרות?
אור חנוכה בליבך
חנוכה – חג האור שבתוכי