המטרה הסופית – נחת רוח לבורא

במאמר "מצווה אחת" בעל הסולם כתב שכל עבודה צריכה להיות מורכבת ממחשבה, דיבור ומעשה. אך מדובר על מושגים רוחניים.

רק לאחר שהאדם משיג את העולם הרוחני והופך את הפעולות שלו לרוחניות ממש, הוא מגיע ל"דיבור".

לא מספיק לעשות מעשה בעולם הזה, על אף שאנחנו מתחילים ממעשים כלפי הבריות, אבל העיקר הוא המחשבה, שמעידה על טיב המעשה. הרי האדם יכול לתת משהו לאדם אחר מפני שהוא חייב לו, או מחוסר ברירה, או מפני שהוא רוצה לנצל אותו על ידי זה. ולכן הכול תלוי בכוונה: לטובת מי האדם עושה ולשם מה הוא עושה.

אנחנו צריכים להבין שעבודת התיקון שלנו אינה יכולה להיות לטובתי ולא לטובת החבר, אלא אך ורק לטובת הבורא. ו"הבורא" הוא תכונת ההשפעה הכללית, שאינה קיימת באף אחד בצורה אישית, והיא לא לטובת אף אחד מאיתנו. היא מופשטת. אם אני פועל לטובתי האישית, ברור שזה אגואיסטי, אבל גם אם זה לטובת מישהו אחר, אין ספק שגם אז מסתתר שם האגו שלי בצורה סמויה.

ורק אם אני מנסה לכוון את מעשי ההשפעה שלי לטובת הבורא – אז הסדר הפנימי הזה שאני בונה מנתק אותי מהאגו בצורה המקסימלית.

לכן לא סתם המקובלים אומרים שצריך לפעול רק למען הבורא. אך איך אנחנו יכולים לכוון את עצמנו למשהו לא ידוע? איך נוכל לבנות מתוך הטבע שלנו, מתוך האגו שלנו, יחס כזה שבכל זאת יכוון אותנו לבורא, להשפעה, מחוץ לעצמנו, לרוחניות, למציאות השנייה? את השאלה הזאת עלינו לפתור.

מכאן אנחנו רואים שגם מעשי ההשפעה שלנו לאחרים אינם שווים הרבה אם איננו מכוונים אותם לשם תיקון העולם. אין לנו שום עניין לעשות דברים טובים זה לזה, כי אז יוצא שכביכול הבורא מקלקל את היחסים בין בני האדם, מקלקל את החיים שלנו, ואנחנו מתקנים את המעשים שלו. אנחנו לא צריכים לתקן את המעשים שלו, אלא את הטבע שלנו. ולכן העזרה לנזקקים תעבוד אך ורק בתנאי שאנחנו בונים בכך את מערכת הקשר ההדדית בין בני האדם, שבזכותה כולנו נתקרב לכוח ההשפעה הכללי שנקרא "הבורא".

אם כן, אנחנו צריכים להשתמש במחשבה, בדיבור ובמעשה, רק לצורך בניית הכלי הרוחני.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 14.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
פחות דיבורים, יותר חלוקה
חלוקה עם כוונה נכונה
לא תעשה לך פסל