בכל מדרגה מתגלה אגואיזם גדול יותר ורק הערבות מחזיקה בדרך. החברים חייבים ״לזרוק חבל לטובע״, שהרי בעת נפילה הוא אינו יכול להציל את עצמו, בשעה שהוא מתחיל להעריך את העולם החומרי מעל לעולם הרוחני, אלא רק הקבוצה וחסדי ה׳.
משה מעם ישראל – הנקודה שבלב, בינה שבמלכות. במשך 40 שנה הוא רכש מפרעה את המלכות-האגואיזם. בחלוף 40 שנה הוא בורח מפרעה, הורג את המצרי שבתוכו, נקודת הבינה שלו גדלה 40 שנה אצל יתרו. אחרי יתרו, משה מסוגל לעמוד מול פרעה ולומר לו ״שחרר את עמי״!
עם גילוי המערכת הגלובלית המאוחדת לעצמנו, אנחנו חייבים להגיע למסקנה שהכול – הכלל, וכל פרט שבו, חייבים לדאוג לכולם. הרכוש הפרטי הינו רק ההכרחי לקיום, ואילו כל היתר הינו רכוש חברתי כלל עולמי. זהו החוק של הטבע.
מת מלך מצרים. לכן אנו מרגישים במשבר. מתגלים חוקי חברה חדשים, שליטה חדשה בנו מצד הטבע, גלובליזציה, אינטגרציה, שמבטאים את התלות ההדדית בין בני האדם. אבל האגואיזם שלנו אינו מוכן לקשר. לכן אני זקוקים לשיטת האיחוד – לחכמת הקבלה.
אם השכר טמון בעצם הפעולה, אם הפעולה היא השכר – אז נעלמת הרגשת הזמן. זהו העולם הרוחני. ואם אתה מצפה לשכר לאחר הפעולה, אתה נמצא בעולם הגשמי. בעבור מקובל, פעולות לשם התיקון הכללי – הן שכר, ולכן הוא נמצא מעל לזמן.
עליך לקבל את כל ההחלטות בחייך, כאילו שאתה זורק קרס לעבר המטרה הסופית – גילוי הבורא. אתה רוצה לתפוס את המטרה הזאת, ולמשוך את עצמך לעברה. בדרך למטרה, אתה פותר בעיות יומיומיות בעולם הזה, תוך שאתה קושר את כולן למטרה, ולאחר מכן מבצע את הפעולות שאתה מוכרח לבצע.
איך לממש את הרצון להכיר את משמעות החיים?
רק באיחוד, באמצעות תיקון הקשרים בקבוצה, בהגעיכם למצב שבו מתגלה הבורא, והיחסים ביניכם נעשים דומים לתכונות הבורא. אתם בעצמכם בונים בעזרת האור (הבורא, האור המקיף) את העולם העליון.
ייסורים אינם מגיעים בגין עבירות, אלא על מנת לחייב אותנו לחפש את משמעותם, ולאחר מכן, מחיפוש אחר משמעות הייסורים, לעבור לחיפוש אחר משמעות החיים. בייסורים לא טמונה הסיבה שבגינה הם הגיעו. הייסורים נתנו כדי לעבור מהם לסיבתם הגבוהה, להידמות לבורא.
האגואיזם הגדול ביותר, האהבה העצמית – זה כשאני מבקש מהבורא לקחת את הייסורים, שהוא בעצמו עורר בקרבי. הוא הרי לא עורר את הייסורים על מנת שאני אבקש ממנו לבטל את פעולותיו שלו, אלא כדי לעורר אותי לבקש לקרב אותי אליו, להידמות אליו, לקבל הזדמנות להשפיע לו.
הבורא קנאי. ברגע שאנחנו מסיטים את תשומת לבנו ממנו, משתנה היחס שלו כלפינו, על מנת לסייע לנו לשקם את היחס האופטימלי בינינו. הבורא מקרב אותנו אליו כמו מורה, על ידי כך שהוא מעורר בנו מדי פעם יחס הפוך כלפיו.
האדם הוא רצון ליהנות, להתמלא. לאחר "לחם" הוא דורש "שעשועים". אבל אנחנו עלינו מגדילה כמותית של האגואיזם לשינויים איכותיים שבו. אי אפשר להרגיע אותו באמצעות "לחם ושעשועים", כאילו היה בעל חיים. כבר בהווה הוא דורש להכיר את משמעות העתיד.
כל עושרו של כדור הארץ שייך לכל האנושות. מלמעלה נעשה חשבון עם כל האנושות, כמו עם נברא אחד – עם "אדם". ובמידה שבה כל מדינה יוצאת כנגד החשבון האלטרואיסטי הכללי הזה, כך היא תקבל עכשיו "עונש" – הצבעה על טעויותיה.
כלי רוחני זה לא עשרה אנשים, אלא עשרה אנשים שמאוחדים כאחד על ידי המטרה. במידה שבה הם נכללים לכדי אחד, הם הופכים לכלי רוחני. כל העבודה הרוחנית היא איחוד לאחד. כשאנחנו מבצעים אותה, אנחנו מרגישים במכשולים של פרעה, שמכוונים אותנו לעבר היציאה מהאגואיזם, ממצרים.
מצרים מתחילה מהמאמצים של הקבוצה להתאחד כאחד. בהתחלה מרצון – שבע שנות שובע, ולאחר מכן כנגד הרצון – 7 שנות רעב. מתחילים להבין שהאיחוד צריך להיות מעל האגואיזם. ומכאן המגיעה ההכרחיות בעזרת הבורא (!), שאליו מפנה אותנו פרעה.
בתחילה האדם עובד בעבור שכר בעולם הזה, בשביל האגואיזם. אבל בהדרגתיות הוא עובר להבנה שהצלחה פירושה מסירות לקבוצה ולאחר מכן לבורא. כשכר בעבור מאמציו הוא מחשיב את האפשרות לבטל את עצמו בפני הקבוצה והכוח העליון, לעבור להשפעה לשמה.
אם לפני 100 שנה היה לאנשים את מה שיש לנו היום, הם היו מאושרים. אבל האגואיזם של היום אינו מרוצה. אוליגרכים שמרווחים 100 מיליארד דולר מרגישים מילוי השקול בעיניהם ל-100 דולר. אין הרגשה של מילוי – פרעה מסלק אותנו ממצרים, מהאגואיזם – לעבר מילויים רוחניים.
אנחנו מרגישים דרך האגואיזם, ולכן התפיסה שלנו מוגבלת לכל אשר האגואיזם מעביר דרכו – אם טוב לו או רע לו. אינני מרגיש את הזולת, אלא רק את התגובות של האגואיזם שלי כלפיהם. אינני אובייקטיבי. אולם המקובל, שעולה מעל מהאגואיזם שלו, מגלה את העולם באופן אובייקטיבי.
קראו עוד בטוויטר שלי.