קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: את הכנס בערבה סיימנו בהתחייבות לכך שהחברים ישמרו על ההרגשה הכללית שהושגה בכנס…
תשובתי: אני חושב שכל אחד משתדל להישאר באותו המצב שהרגשנו בחיבור שלנו יחד, ואם לא בקביעות, אז לפחות מפעם לפעם כל אחד ייזכר בו. יאירו לו קצת מלמעלה, ואז הוא ייזכר ויתעורר. ועל אף שהוא לא עושה את זה בעצמו, אבל בזכות ההתעוררות הכללית וההארה מלמעלה, מהבורא, הוא בסופו של דבר יקבל את ההתעוררות החיצונית לחזור לאותו המצב שהוא הרגיש בכנס.
זהו מצב נעים, ולכן כדאי לו לחזור אליו. ודאי שזאת עדיין השתוקקות אגואיסטית: להרגיש טוב, במצב כל כך מואר ונעלה. אבל זוהי כבר התקרבות לפעולה הנכונה, שנובעת מהאיחוד ומכוונת אליו.
שאלה: איך צריך לעבוד עם ההתחייבות ההדדית הזאת בזמן השיעור?
תשובתי: עכשיו אנחנו רק צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון: "בשביל מה אני עושה את זה? – בגלל שהייתי במצב נעלה. ודאי שאני רוצה להימצא בו כל הזמן. האם אני עושה את זה רק כדי להרגיש טוב ולכבד את עצמי מפני שזה חשוב לי?".
נכון, אנחנו הרגשנו את עצמנו בהתעלות מיוחדת, ברצון מיוחד, וחשנו תופעה מיוחדת שלא הרגשנו מעולם קודם לכן. אבל למה אני רוצה את המצב הזה? רק מפני שהוא מביא לי תועלת ונותן לי הרגשה טובה, ביטחון או איזושהי נוחות? או שאני רוצה להעביר את זה לפסים עליונים יותר ולרצות אותו לא מפני שטוב לי ונעים לי. אני רוצה שזה יבוא מתוך ההכרה של הערך העליון שלו, ללא שום קשר אליי. כי אם זה קשור אליי בצורה אגואיסטית, ככל שהדבר הוא עליון יותר – כך הוא ממלא אותי יותר. אבל אני רוצה לכבד את המצב הזה מפני שהרגשת ההשפעה הזאת היא הרגשה נעלה, שבאה מהכוח העליון, ובכך אני הופך להיות קרוב לבורא. עכשיו אני לא חש שום רגש כלפי זה, אני לא מרגיש בכך שום חשיבות וערך, אבל אני רוצה שכך זה יהיה!
ועכשיו אנחנו מתחילים לחשוב על סיבה אחרת להרגיש את אותו המצב שהשגנו בכנס. אני רוצה להרגיש אותו מפני שזה מקרב אותי לבורא, למדרגה העליונה יותר. אינני רוצה להרגיש ממנו סיפוק גדול מדי. זה לא שאני דוחה את הסיפוק, אבל אני לא רוצה שזה יחייב אותי. אני רוצה שהגדלות והחשיבות של מצב ההשפעה בפני עצמו – זה מה שיחייב אותי.
בצורה כזאת אנחנו מתחילים להחליף את המדרגות, לעלות מאותה הדרגה שבה אני נמצא עכשיו, במצבי הנוכחי, שבו טוב לי ואני רוצה להישאר במדבר הזה, כי עבורי זה הרי לא מדבר, אלא משהו יפה וטוב, ארץ מלאת חיים. אבל אני רוצה להרגיש מדבר עבור האגו שלי, ולהרגיש שאני מלא ברצון להשפיע שלי, בנטייה כלפי החברה, כלפי הבורא. זה נקרא "הליכה במדבר".
לכן, מתוך ההרגשה הנפלאה של החיבור שהשגנו בכנס הזה, ללא השפעה זרה, אנחנו צריכים עכשיו להשתדל להחליף את היוצרות, את הסיבה. ואז אנחנו מתחילים כבר לעלות ליחס אחר, רוחני יותר, כלפי הקבוצה, המילוי, ההרגשה הפנימית שלנו והמצב הקודם. אנחנו מעלים את עצמנו למצב אחר, שבו מצב הרוח ויתר הגורמים למיניהם כבר לא כל כך משפיעים עליי. אני מתחיל להיות מקושר יותר עם החשיבות של ההשפעה בפני עצמה. זה כבר אור החסדים שמתעורר בי, והמדרגה הרוחנית מאירה לי במקצת, כשאני משתדל להתנתק מהאגו שלי, מכך שאני מרגיש בתוכו טוב או רע, מהתוצאות שלו, המילויים שלו והערכים שלו. אני לא רוצה את זה!
אני רוצה שתישאר אותה ההרגשה הנפלאה, החזקה והטובה. אינני מזלזל בה, אלא אני רק רוצה להתייחס אליה לא מתוך הכלים דקבלה שלי, אלא מהכלים דהשפעה, מתוך הכוונה לכוון את הכול לחיבור.
יש כאן הרבה הרגשות, חישובים והבחנות. אבל המאמצים וההשתדלויות האלה כבר מעוררים עלינו את אור התיקון. ואז האדם מתחיל לקבל את מה שנקרא "אור האמונה". זהו הכוח שמחזיק אותך למעלה מהאגו ומכל החשבונות שבו. ואז אנחנו כבר נכנסים לעבודה האמיתית עם כוח המילוי, עם החשבון והיחס. זוהי כבר תחילת הבירורים.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 21.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לחיות את העבר, כדי לפסוע אל העתיד
להמליח על מנת להמתיק
שהאור יתגלה ויאיר את העולם
