הבורא הוא שורש כל הטענות

שאלה: נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". כלומר מצד אחד, מקובל רואה שבעולם יש הרבה מצבים לא טובים ובמלחמות. מצד שני הוא מבין שאת כל זה הוא עושה וקושר זאת לעצמו. כיצד משתלבים שני הדברים האלו? כיצד זה אפשרי?

תשובתי: כאשר מקובל מסתכל על העולם, הוא רואה את עצמו, את השתקפותו. הוא מבין שכל זה קיים בתוכו, אבל הוא לא יכול לתקן בעצמו דבר, לכן ניתנה לו קבוצה (עשירייה). אין לו סיבה להאשים את עצמו מכיוון שהוא מקבל הכול כנתון. אדם יכול להאשים את הבורא, אבל הוא עצמו לא אשם. זו הנשמה המקולקלת שניתנה לו כדי שיתקן אותה. ככל שהוא מתקן אותה יותר, כך ראייתו מתחדדת והוא רואה את העולם מקולקל עוד יותר, מפני שכל קלקול קטן נראה לו כגדול מאוד.

עם זאת, אין למקובל שום טענות לבורא, פרט לטענה אחת, לקבל ממנו את אור התיקון. הוא אסיר תודה לבורא על כך, מפני שבכך שהוא סופג לתוכו את תכונות העולם השליליות והחיוביות שכבר מתוקנות, הוא מתחיל להשיג את גובהו של הבורא בכך שהופך להיות כמוהו.

שאלה: כלומר, למקובל אין טענות כלפי אף אחד, אלא רק כלפי עצמו?

תשובתי: גם כלפי עצמו אין לו טענות, מפני שהכול עושה הבורא. הבורא הוא השורש של כל המצבים, של כל מה שקיים, לכן כל הפניות צריכות להיות אליו. עם זאת, עליו לברר כיצד לפנות לבורא, למה הבורא נתן לנו כאלה תכונות רעות, מדוע עוזר לקשור את התכונות האלו עמו ומה עלינו לעשות איתן?

שאלה: אם לבני אדם לא היו טענות אחד כלפי השני, אלא רק כלפי הבורא או כלפי עצמם, האם העולם היה נראה אחרת?

תשובתי: בהעדר טענות לא היית מתקן את העולם, ללא טענות כולם היו כבהמות. בדרגה בהמית אחד אוכל את השני, אבל ללא טענות. לבני אדם צריכות להיות טענות אחד כלפי השני, ובו זמנית הבנה שהשורש שלהן הוא הבורא. הוא בכוונה שבר את הנשמות שלנו, כדי שנשתדל לחברן ולא נצליח ואז נבקש ממנו לתקנן. בכך נהפוך להיות שותפים שלו לתיקון הנשמות. במצב כזה נבין בדיוק מה הבורא רצה מלכתחילה, למה הוא ברא נשמה אחת, שבר אותה לחלקים, ולאחר מכן פנה אלינו שנתחיל לעסוק בתיקונה ואף נבקש ממנו לעזור לנו.

כאשר אנחנו מבקשים מהבורא עזרה בכל תנועה קטנה לתיקון הנשמה הכללית היחידה, אנו הופכים להיות שותפים שלו ומשיגים את דרגתו. זה המצב הסופי של האנושות, להפוך להיות שווים לבורא.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 18.2.2018