קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
"האני" היא נקודה שחורה באוקיינוס של אור עליון. כל הקיום שלי קשור באור הזה, ואני מעריך את עצמי בהתאם אליו. ואני מגלה שהוא טוב ומטיב כלפי. ואילו אני, להיפך, מקבל ורוצה לבלוע ולנצל אותו. אני מגלה ששני סוגי הטבע שלנו – טבע הבורא וטבע הנברא – הפוכים, כאילו היו השתקפות זה של זה. וכשאני משווה את עצמי אליו, אני מגלה תהום שמפרידה בינינו, הרי כל מה שקיים בו קיים גם בי, רק בצורה הפוכה, כמו נחתם. ואז מתגלה בי בושה! הוא הרי נותן ואוהב, ואילו אני – מקבל ושונא.
הבושה הזאת היא דבר שלא היה קיים בעבר והיא היא הנברא. הרי בעבר לא הורגשה הכרה עצמית שכזאת. אני מתחיל להעריך את ההשפעה שלו כטוב, ואת הקבלה שלי כרוע. מאיפה מופיע בתוכי קנה המידה הזה? הוא לא היה קיים לפני כן! זה הנברא האמיתי. הוא מרגיש את עצמו מנותק מהנותן, ולכן מבין את ההופכיות שלו אליו. וכך, עד שהוא מגיע לתחושה שהוא אינו מסוגל להישאר במצב הזה, הוא אינו יכול להצדיק את עצמו ולכן והוא מצמצם את עצמו, ומסלק מתוכו את האור.
זו מלכות דאין סוף, שסובלת מכך שהיא אינה יכולה להיות כמו הבורא, ואינה יודעת לאהוב כמוהו. לכן כל ההתפתחות לאחר צמצום א' מביאה אותנו בסופו של דבר לאהבה – לאותו היחס שבו הבורא נוהג כלפינו. הכול נובע מצמצום א'. ההחלטה לעשות צמצום – זו החלטה טבעית, שהשלכותיה מניעות את כל המציאות ומובילות אותה לגמר תיקונה. לכן תחושת הבושה הייתה אותו הפיצוץ, שמתוכו נוצרה המציאות ועברה את כל הדרך: ממעלה עד לעולם הזה, ובחזרה.
תחושת בושה שחשה מלכות דאין סוף היא הכוח שמניע את ההתפתחות הזאת, את המציאות שנפרסת ממעלה למטה וממטה למעלה. אין דבר מלבדה. בדומה למפץ הגדול שמתוכו נוצר היקום ועדיין מתרחב ומתרחב.
כל זה מתרחש במלכות דאין סוף – כל תשע הספירות הקודמות לה, כל תכונות הבורא, כלולות בה. אין דבר מלבדה. הרי היא כלי הקיבול לאור והאור לא קיים מחוצה לה.
