קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לא יכולה להיות אהבה ללא שנאה. הרי בדיוק כתיקון לשנאה מגיעה האהבה. היא לא טמונה בנו מלכתחילה, אנחנו בעצמנו צריכים לבנות אותה. מכאן גם המצווה "ואהבת לרעך": מאהבת הבריות אנחנו עוברים לאהבת הבורא. הבורא הוא הכלל, הסכום של כל אופני האהבה.
אבל תחילה אני מגלה את חומר הרצון האגואיסטי שלי, את ה"הר סיני" שלי, את הר ה"שנאה" שלי, את הכלי השבור שלי בכל עומקו השחור. זה נקרא "הארת המלכות" והיא באמת מטילה אימה.
ולאחר מכן אני צריך לתקן את השנאה הזו ורק כך אני אגיע לאהבה.
אין אהבה בפני עצמה, אין כלים דהשפעה כפי שהם. ישנו המאור המחזיר למוטב שאני מושך בשביל התיקון.
אני לא עוזב את השנאה, אני עדיין מרגיש ומכיר בה, היא נשמרת, ומעליה, במקום "הר שנאה" אני בונה "הר של אהבה".
כך נבנה הכלי: למטה עביות ולמעלה "מסך ואור חוזר", כלומר דבקות. בחלק העליון אני מעצב את היחס לבורא, כל הכוונות שלי, ולאחר מכן אני מכסה ב"אור חסדים" את השנאה שלי למטה. אז מגיע "אור חכמה" וממלא את הכלי.
כך קורה בכל פעם עד גמר התיקון. השנאה, ההופכיות לאור נשארת תמיד, אחרת אני לא אוכל להיות עצמאי.
שאלה: האם זה אומר שאני צריך לבוא לשיעור עם מטען של התנגדות, דחייה, כדי להתגבר עליו? איזה חסרון, הרגשה של איזה פגם אני צריך להביא איתי?
תשובתי: אל תחפש שנאה. אתה צריך לבוא לא עם הפגם אלא עם אהבה. המטרה היא אחת ומה שיתגלה בדרך, לא עניינינו. תתגלה שנאה – אז תתגלה, ולא – אז לא. אני צריך להימשך רק לדבר אחד ואם תוך כדי אני אגלה בתוכי חוסר יכולת, חוסר הבנה, חוסר ידיעה וכו', זה אומר שכך זה צריך להיות.
אני רוצה להיות חכם, ובדרך אני מגלה שאני עדיין טיפש. אבל אני משתוקק הרי למשהו אחר. ולכן, למרות הכול אני צריך להיות מכוון למטרה הסופית.
