קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כאשר אני מנסה לתאר לעצמי מה באמת צריכה להיות המדרגה הרוחנית שלי והאם אני מסוגל לעלות אליה בעזרת הרגש שלי, הידע שלי, המאמצים שלי, אז אני רואה שאני לא מסוגל. אם אני מגיע למסקנות הנכונות, אני מגלה שבלי עזרת הבורא, אני לא אסתדר. מפני שאני זקוק לתקן את הכוונה כדי להשפיע לבורא, שאפשר להגיע אליה רק דרך אהבת הזולת, דרך החיבור עם החברים.
וכאן אני רואה עד כמה אני פועל בכיוון ההפוך, שוכח על אהבת הזולת ולא מסוגל לחשוב כל הזמן על ערבות הדדית, על החיבור, על אהבת החברים.
נדמה לי, שאהבת חברים ותיקון הרצונות הם שני דברים שונים. אם צריך לאהוב את החברים, אז אני מוכן "לעשות טובה" ולהתקרב אליהם מעט. אבל תיקון הרצונות וגילוי הבורא, לדעתי אלה דברים אישים ואינטימיים ביותר השייכים רק לי. אני לא מסוגל לחבר יחד את שני התנאים הללו, זאת הבעיה העיקרית שלנו.
לכן, עלינו כל הזמן לעבוד על החיבור בין "ישראל, אורייתא (תורה) והבורא (הקב"ה)". התורה מתגלה רק באור המחזיר למוטב שמחבר את כל המרכיבים יחד. הרי הכלל החשוב בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". לכן, התורה היא כל ה"כלים" וכל ה"אורות" שבהם מתגלה האהבה, מתוך חיבור כל כך חזק שהופך לאהבה.
צריך לתאר לפנינו את הכלי המשותף שנקרא "תורה", היא כל הרצון לקבל שנברא השבור לחלקים עם מרחקים עצומים ביניהם שמלאים בשנאה הדדית. ואני רוצה שכל זה יתכסה באהבה. אני באמת רוצה את זה! אז אני זקוק לבורא ומכוון את עצמי אליו דרך הרצון המשותף הזה.
במקרה כזה אני באמת זקוק לבורא. אני מזמין אותו לא סתם כדי שיעשה לי משהו נעים, אלא כתוצאה מכאב בלתי נסבל שנגרם מחוסר יכולתי להתחבר לאהבה הכללית ביחסים בינינו.
האהבה הזאת צריכה להתבטא בצורה כלשהי כלפי הקבוצה, כלפי החברים, גם אם זה לא בגלוי אלא יותר בפנימיות. זה כבר תלוי באדם, בתקופה, בגובה שהוא נמצא. מקובלי קוצק היו מפגינים כלפי חוץ מצב הפוך, אנחנו ממלאים אחר הוראותיו של הרב"ש, להציג לראווה את האהבה והדאגה לזולת.
אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג רק לכלי הכללי, לחיבור הכללי שמושך אליו את האור המחזיר למוטב ואת האור שממלא אותו. הבורא יתגלה רק בתוך הכלי הזה, כאחד שבונה ומקיים, מרפא וממלא אותו.
כל זה מתרחש בתוך אותו המצב. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מתארים אותו נכון, אלא חושבים שהבורא יכול להתגלות בתוכנו, להיכנס לתוך ליבנו. כך כל אגואיסט ממשיך לתאר לעצמו, כי הוא רגיל למשוך לעצמו את כל טוב, את כל ההישגים.
זה כל הקושי. רק בעזרת ערבות הדדית אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני כדי להישאר מכוונים למרכז הקבוצה, עם ישראל והעולם כולו כמערכת אחת שבתוכה הכול מתרחש. וחוץ מזה אין כלום.
אחרת אנחנו פשוט לא נמצאים במציאות. לכן, כל יתר ההשקפות חוץ ממנה, נקראות "מציאות מדומה". ואפילו לא מדומה כמו העולם שלנו, אלא ממש שקרית, אגואיסטית מעל ומעבר.
לכן, אנחנו חייבים לגלות את ה"נחש" שמפריע לנו וכל הזמן מחזיר אותנו לתוך ליבנו הטמא. במקרה הזה אי אפשר להסתדר בלי החלטה קבוצתית שזאת צריכה להיות דאגתנו היחידה, ורק דרך העזרה לחברים אני יכול להישאר ממוקד ומכוון נכון לקבוצה, כדי לראות דווקא בה את התיקון שלי.
דווקא מסיבה זאת אנחנו לא מסוגלים לחשוב על טובתו של הבורא, על השפעה אמיתית, כי הכול תלוי זה בזה, והמחשבות שלנו היום מכוונות לכיוון הקבלה ולא להשפעה. גילוי הבורא נראה לנו כסוכרייה מתוקה.
מתוך שיעור על פי אגרת של בעל הסולם, 13.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הבורא מסתתר בינינו
תחפש במקום הנכון ותמצא
חלק מהבורא, שתמיד יחד איתך
