גן עדן עם הבורא בסוכה

כאשר האדם יוצא לחיפוש אחר הבורא, אז הבורא כביכול משחק איתו "מחבואים", בכך שמסתתר, ויחד עם זה מכוון אותו בדרך. בחיפוש הזה נושא עימו חג הסוכות הרגשה של חום, כאילו שמישהו אומר לנו: "חם, יותר חם, לוהט!..". משהו מבצבץ, משהו מסתמן בערפל, קווי המתאר של המדרגה החדשה שנמצאת בינינו לבין הבורא.

אז בואו נברר את הסמלים של חג הסוכות ואת משמעותם בתהליך החיפוש שלנו.

קודם כל, צריך להבין את המערכת שבה אנחנו נמצאים. את כל המדידות אנחנו עושים ביחס לאיזה סטנדרט, הדומות למדידות של פרמטרים של מערכות פיזיות. לדוגמה, ליטר של מים שוקל קילוגרם אחד, והמידה הזאת מאפשרת לנו לשקול על המאזניים כל מיני חפצים, בכך שממקמים קיבולת של ליטר על אחת מכפות המאזניים. כך או אחרת, אנחנו תמיד מתאימים את עצמנו לאיזה קנה מידה שנבנה על גדלים ידועים.

אמנם, הדרך הרוחנית מתחילה מריקנות, מהלא נודע. בכך שהולכים לקראת הבורא, צריכים להפוך חושך לאור, הסתר לגילוי, חוסר הרגשה להרגשה. תחילה אני אפילו לא יודע שחסר לי משהו, אחר כך אני מתחיל להרגיש חיסרון, שכביכול טועם את המחסור הזה.

נאמר, כאשר אני שבע אני פשוט לא רוצה לאכול, אני אפילו לא חושב על זה. אחר כך מופיע רצון "לנשנש", והכול גדל בתוכי. אם נתבטא באופן אלגורי, אם בעבר החיים היו בהירים וללא דאגות, אז עכשיו מופיעה לפניי הסתרה, מסך.

בחכמת הקבלה היעדר רעב נקרא "הסתר כפול", מפני שבכך נעלם משדה הראייה שלי לא רק האובייקט של הרצון, אלא גם הרצון עצמו. ואחר כך, כאשר אני חש סימנים ראשונים של רעב, של חיסרון למשהו, אני ניגש לחיפושים כדי לספק אותו.

כך גם בדרך הרוחנית, קודם כל צריך להרגיש את ההסתרה, את ה"רעב". ולכן העבודה שלנו, עם תחילת חגי תשרי, החל מחודש אלול והלאה לראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, נועדה לגלות את החיסרון, את הצורך בבורא.

ואחר כך מגיע חג הסוכות, הבנייה של הסוכות. "סוכה", זה כמו כיפת העולם: מעלינו נשפך האור, ואילו בפנים אנחנו נמצאים בצל יחסי. באופן כזה, "סוכה", זה סמל לכך שאנחנו בעצמנו יוצרים "צל". לא הבורא ניסתר מאיתנו, אלא אנחנו מסתירים אותו, כדי לגלותו בהדרגה במידת הכוחות שלנו. השהייה ב"סוכה" מסמלת, שאנחנו כבר מתקרבים לגילוי, אף שזו בינתיים המדרגה הראשונה ביותר.

מצב כזה מאופיין ב"אורות מקיפים": הבורא מורגש עדיין בריחוק, ה"חיבוקים" שלנו איתו עדיין לא באו לידי ביטוי, לא התבהרו. בחכמת הקבלה זה נקרא גם "אור חסדים", "ימינו תחבקני". כמו שכתוב בשיר השירים, "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". משמאל, זה חיבוק של תכונות מחמירות, של דין (גבורות), ומימין, זה חיבוק של חסדים.

בהימצאי מאחורי ה"מסך" (הפרגוד), אני משתדל לזהות את הבורא, מי הציב את המסך, כלומר, אני מבצע עבודה קפדנית בהפיכת ההסתרה לגילוי. ובאותה המידה הבורא מתקרב אליי.

העבודה הזאת מתחילה "מאפס", כאשר אני עדיין לא מרגיש שמישהו ניסתר ממני. איפה הוא? האם בתוכי? ברצונות ובמחשבות שלי? את כל זה צריך לחפש, לגלות, בכך שאני שוקע יותר ויותר עמוק, ואז הוא מתגלה.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 442, 05.10.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הבורא משחק ב"מחבואים" עם הנברא
מגורים התואמים למבנה הנשמה
תחת צילו של עראי