קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתה של דפנה: הכיצד זה שאין באישה יכולת עצמאית משלה לדבוק בבורא, אם יש לה רצון לזה? האם יתכן רצון כלשהו ללא אפשרות פוטנציאלית למילוי? אם נשים מרגישות צורך לדבקות והרגשת העולם העליון, האם עליהן לחקות ולהתפלל לחסדיו של זכר בשר ודם שימלא את הצורך הזה? אם אין ביכולתן לעשות צעדים עצמאיים משלהן לקראת התקרבות והשגת העליון, הרי זה אומר שמיסודן הן פחותות וחסרות לעומת הגברים.
תשובה: גם לגברים אין רצון עצמאי משלהם להתקרב לבורא – הם צריכים להעביר את הרצון שלהם דרך קבוצה, לקבל במקומו רצון קבוצתי, רצון לאחד את הנשמות, כמו לפני שבירתן, לחבר אותן באור הבורא, ברצון לתת ולאהוב (את הזולת). רק רצון כזה האור קולט, ומממש (מתקן) אותו.
ומה עם הנשים? להן אין את הקבוצה
העניין הוא שאישה מכוונת את החיסרון שלה לגברים שיתאחדו ולא בבשר ודם אלא בחיבור נשמות שלהן לכלי אחד. לא לגופים אלא הנשמות, צריך להתרכז בבנית הכלי הכולל את כל הנשמות, מערכת האדם הראשון. את לא תלויה בבשר ודם את תלויה בכל הנשמות שיהיה חיבור בינהן. את צריכה להתרכז בזה.
אולי נשים צריכות ליצור ארגון, תמיכה לנשים אחרות, לא קבוצה, אבל משהו שיאחד אותן. אבל מה יאחד אותן?
תאמינו או לא,
אבל הקבוצה הכי טובה שיכולה להיות לאישה,
היא -בן זוגה:)
אם יש באישה רצון להתחבר ולהרגיש(דרך הלימוד והספרים) את גדלות הבורא
האם היא מעלה כך את הרצון הכללי של שאר הנשמות? וכיצד היא יכולה להביא את רצונותיה לידי מימוש ומילוי ולא להיות תמיד חסרה,כי הרי אין לה את דרך החיבור שיש אצל הגברים ומנסיוני הרצון לעבודה פנימית הוא שמשאיר אותנו בערות והחיים בשנה גרועים עוד יותר. ומצד שני כשבן הזוג רחוק מזה כל כך והסביבה גם כן,כיצד יש לנתב את הרצון לפריצת דרך וגדילה?
בתודה ובאהבה