בשביל מה לי כל העולם הזה?

בטבע קיימים שני כוחות: קבלה והשפעה. שני הכוחות האלה מציירים תמונות על הרצון לקבל שלנו כמו על צג המחשב. הם מציירים את תמונת העולם, אותי והסביבה שלי. כפי שכותב בעל הסולם: בחלקו האחורי של מוחנו נמצא מסך, שעליו אנחנו תופסים את תמונת העולם. תמונה זו נוצרת בעזרת שני הכוחות: המקבל (שמאל) והמשפיע (ימין). שילוב בין שני הכוחות האלה מצייר לי על החומר האגואיסטי שלי את כל תמונת המציאות.

אני מרגיש אותה וכביכול רואה תמונה, נדמה לי שהמציאות הזו נמצאת מחוץ לי. אני בעצמי מקרין לפני את התמונה הפנימית שלי, וכך "אני רואה את העולם". אני כביכול מוציא אותו מתוכי החוצה. מדוע אני בנוי כך? מדוע אני רואה את עולמי הפנימי מבחוץ? – כדי להתייחס אליו בצורה אגואיסטית, בזלזול, בעוינות. כלומר, אני מקבל אפשרות לחקור את עולמי ולשפר את עצמי.

אם זה היה בהרגשה פנימית שלי ולא מחוץ לי, לעולם לא הייתי יכול לתקן את עצמי, הייתי מתייחס בטוב לכל, אך בצורה אגואיסטית יוצאת דופן. כיוון שהאגו שלי יוצא החוצה ומרגיש זר, אני מתייחס ל"עצמי החיצוני" כמו לזר באופן אגואיסטי ושלילי, ולא באופן חיובי כמו לחלק הפנימי שלי. כך יש לי אפשרות להבין מה זה "מחוץ לי" ומה זה "בי".

העולם מתחלק לשניים: אני ואחרים. אינני מצליח להשתכנע שכל מה שנמצא מבחוץ הוא שלי. נתנו לי אפשרות לראות בתמונה החיצונית את המהות שלי: ראה מי אתה, כיצד אתה מתייחס לאחרים, אתה בדיוק כזה מבפנים! אתה אומר: "הוא מכוער! הוא עצלן והוא מטומטם! כמה אני שונא אותם!", אך כל אלה הן התכונות שלך ולא של אחרים.

הגילויים האלה עוזרים לי, אחרת אף פעם לא הייתי יכול להתייחס אליהם כך ולגלות את "היצר הרע", הרצון האגואיסטי עד תומו, לשנוא את כולם ולהבין שאלה הן התכונות הפנימיות שלי המוקרנות בחוץ. אז אני מתחיל להבין את גודל העזרה שנתן לי הבורא כשנתן לי תפיסת מציאות כזאת, לראות את הפנימיות שלי מבחוץ.

אני מתחיל להבין עד כמה זה עוזר לי, שבלי זה הייתי סגור בתוך עצמי בלי להבין אף פעם מה זה "אני". ישנו כאן "משהו בתוכי שאני לא מחשיב כשלי"… לכן כל העבודה שלנו מסתכמת בייחוד העצמי הפנימי עם העצמי החיצוני, עם העולם החיצון ובמיוחד עם הקבוצה, שעליה אפשר להתאמן.

כשאני מתחיל לעבוד עם הקבוצה ומשתדל להתייחס לחברים כמו אל עצמי, אני מגלה שאינני מסוגל להתאחד עימם למרות כל השכנועים העצמיים, שמה שנמצא מחוץ לי זה גם אני. אפילו לחלק הקטן שבאנושות שקרוב אליי במטרתו: הקבוצה, אינני מסוגל להתייחס כמו לעצמי, כלומר מעל הדעת. כך אני מתחיל לגלות את האגו שנברא על ידי הבורא בצורה מלאכותית, דווקא כדי לבטלו.

אך אינני מסוגל לעשות זאת בעצמי, אלא רק לרצות ואז לבקש מהבורא את חיסולו של האגו. לבקש לקבל קשר עם הבורא! איך זה יכול להיות?! אני אבין שהם זה אני! אתייחס אליהם באהבה כי הם חלקי הנשמה שלי! אני לא יכול. אך הם החברים שלי, הקרובים, שמתקדמים יחד איתי לאותה המטרה! מה מפריד בינינו? – כוח השבירה שהבורא הציב כמחסום, ואינני מסוגל להתגבר עליו. דווקא אז אני מבקש לתקן, מבקש תיקון, ומכניס את העולם כולו בפנים.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 24.06.2010

ידיעות קודמות בנושא:
הדמיון מסייע לנו לגדול