בסך הכול יום של איחוד, חלק ב' – ללא איחוד אין אפשרויות

שאלה: המדינה הכריזה על ה-3.6, כיום האחדות. אנשים יצאו לרחובות, ישבו במעגלים ודנו על מצב המדינה באוניברסיטאות, בארגונים שונים ובכיכרות הערים. נראה כי, אנחנו כביכול פועלים בכיוון הנכון, אז במה הבעיה?

תשובתי: הבעיה היא שהאחדות לא צריכה להימשך יום אחד, האחדות צריכה להיות המצב הקבוע שלנו. אנחנו צריכים איחוד פנימי אמיתי, שאנשים מרגישים ביניהם קרבה וחום. נצטרך לעבוד חזק על האגו שלנו, אבל ללא זה לא נוכל לחיות כעם, אפילו ללא חרם בינלאומי. אנחנו יכולים לחיות על הארץ הזאת רק בקיום האמיתי שלנו, כעם ישראל.

אם ניכנע ללחץ החיצוני ונלך לקראת הדרישות המוצבות, אז התוצאה ידועה. כי בעיקרון, היוזמים שלהן רוצים להרוס את המדינה ואת העם, לשלוח אותנו לכל ארבעת הרוחות ולהשתלט על המקום כשיתפנה. על הרקע הזה, יום האחדות הוא ודאי עדיף מאשר שום דבר, אבל הוא יכול גם להזיק, אם אנשים יתבלבלו ויחליטו שהמעשה הטוב כבר נעשה: "לאן כבר יש יותר להתאחד? כל היום רק התעסקנו בזה…".

אבל בינתיים, אנחנו פשוט "ליטשנו" את הגאווה שלנו כשהפגנו יוזמה אצילית. למעשה, אני לא מרגיש אחדות, אני לא מרגיש שהעם מולחם לאחד שלם. להיפך, אנשים שקועים בניכור, מתרחקים זה מזה ושונאים זה את זה. אנחנו לא צריכים יום אחד בשנה, אלא מערכת חינוך שלמה שתתעסק בזה, צריך לבחון את הפירוד כבעיה כלל לאומית. ודרך כל ערוצי כלי התקשורת, נתחיל לכוון את העם לכיוון הנכון, כשנראה לו כיצד להתאחד באמת.

מבלי שיהיו באמתחתנו שום שאיפות רוחניות, באיחוד שלנו אנחנו משתדלים להכין את עצמנו להידמות לעולם הרוחני. ובראש ובראשונה, אנשים צריכים להבין שללא איחוד, לא נשרוד.

מתוך תוכנית בנושא "החרם על ישראל", 3.6.2015