בלעם – בן לוויה נאמן של הבורא

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (בלק, כ"ב, ה'-ו').

עד שהאדם לא משיג מצב של השתוקקות מדויקת לבורא, הוא כל הזמן יטעה. לטעות זה אומר, להימצא תחת הקללה של בלעם. רק אם הוא מגיע לנקודה של השתוקקות מדויקת לבורא, לזה הוא יכול להגיע רק לאחר מלחמות פנימיות וגילוי של כל הבעיות בתוכו, אז במקום קללה הוא מקבל ברכה. זה מה שמונח לפנינו.

הערה: פנייתו של בלק לבלעם, כמו לבורא, נשמעת מוגזמת: "את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר".

תשובתי: בזה בלעם יותר גבוה ממשה. משה אינו יכול לפנות לבורא כפי שיכול בלעם, מפני שהוא פונה מנקודת מבט אגואיסטית. האתון שלו, המצב הבהמי שלו, מקושר עם הבורא. מה שמעניין הוא, שהאגו שלו נמצא בדרגה של נביא. אם אתה נמצא בחלק השמאלי, בקליפה, אז יש לך כוחות עצומים, כוחות בהמיים שנקראים "האתון של בלעם". וכאן האתון מנבאת, כלומר הרצונות הנמוכים ביותר שלו מקושרים עם הכוחות העליונים. וכל זה מתגלה באדם כקו שמאל.

ומה שווה משה המסכן? הוא צריך להתעלות מעל המצב הזה בקשר עם הבורא, כי ביחס לבורא הוא כמו תינוק. כאן בלעם נותן לבורא פקודות. במילים אחרות, אתה ניצב מול מלך שיש לו בן לוויה נאמן, כוח נאמן שנותן פקודות: לעצור את משה הקטן הזה. מה הוא מתרוצץ שם? ולמשה ישנה אפשרות רק להיכנע, אבל בזה הוא מנצח. מה גם שהכוחות שלהם לגמרי לא שווים. התכונה הזאת שבנו, היא המובילה אל הבורא, היא השיא של ההשתוקקות המתמדת שלנו לאיחוד.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 8.7.2015