באמצע בין הבורא לבין העולם

לכן, כאשר אנחנו הולכים לעבר ההתקרבות לבורא, האם אנחנו לוקחים בחשבון מה הוא רוצה, ולא מה שאנחנו רוצים בעצמנו? הבורא רוצה את תיקון העולם. האם כך אנחנו פונים לאנשים, לוקחים את הרצונות שלהם, דואגים להם? אני לא בטוח. האם אנחנו יוצאים במידה מספקת אל העם שמרגיש, דרך אגב, את הגלות הרבה יותר מאיתנו? האם אנחנו נכללים מהגלות שלו, מהצרה הגשמית שלו? והאם אנחנו הופכים אותה בדרגה שלנו לצרה רוחנית?

כי אם האור העליון ישפיע דרכנו, אז לאנשים יהיה טוב. ודווקא זה מה שצריך לעשות אותו החלק של העולם, שנקרא "ישראל", להפוך להיות "אור לגויים", עבור כל אלה שאין להם שום מגע עם האור. אני צריך להיות ה"מתאם", השליח עבורם. אז האם אני מתחיל מזה?

הבורא רוצה להביא להם אור והתקדמות, ואילו אני, הוא רק החוליה המקשרת. אני צריך לקחת את החיסרון שלהם, להפוך אותו במדרגה שלי לנחיצות בחיבור, בנחיצות של המאור המחזיר למוטב, ולהעביר למעלה דווקא את הבקשה הזאת, ולא את הרצונות האישיים שלי. זה נקרא לעבוד בהשפעה.

האם אנחנו נוהגים בצורה כזאת? האם אנחנו מקנים מספיק חשיבות, משקל מספיק להפצה, כדי לספוג את הרצונות של האנשים? החשבון מתחיל מהמדרגה התחתונה ולא מהאמצע. החיסרון האמיתי מסתתר בעולם, ואילו אנחנו קיבלנו את החיסרון שלנו מהבורא ורק צריכים להפוך להיות חלק מהשלם.

על ידי זה שאתה לוקח מהאנשים את החיסרון, אתה צריך להתחבר עם החברים. אחרת בשביל מה לך החיבור הזה? בשביל מה? למי מיועדת ההשפעה העתידית שלך? ללא העולם אין לך שום יסוד להגיע אליה. הבורא לא צריך את ההשפעה שלך, הוא לא זקוק לטובות. אתה יכול לעשות לו נחת רוח אם תעביר את האור שלו למטה, אם תצליח לשכנע את האנשים בצורך להשתנות. אז על ידי השינוי הקל בהם, אתה תגביר ותעלה אותו לבורא, ובכך תמתח את הקשר מלמטה למעלה. אתה תגדל מקטנות עד למדרגה הגבוהה שלו ותתפוס את מקומך באמצע. וללא הקשר הזה של שני הקצוות, אתה משחק במשהו שאין לו שום יסוד, בכך שמתבסס רק על האגו לבדו.

שאלה: אז מה אנחנו עושים לא נכון? אנחנו הרי מנסים להביא את המסר שלנו לעולם.

תשובתי: אנחנו, ככל הנראה, לא מתרשמים מספיק מרצונות העולם כדי לפעול מתוכם. בסופו של דבר נשאר לנו רושם "פיקטיבי", מאוד פורמאלי מהעבודה שנעשתה. הכול יוצא הפוך: אנחנו רוצים להתקדם ולכן משתמשים באנשים כאמצעי, במקום להיות האמצעי להתקדמות שלהם ולהביא לאנשים, את מה שהבורא רוצה להעביר להם. אנחנו הופכים הכול: במקום להיות המשרתים אנחנו הופכים לבעלי הבית של המצב. הבורא תלוי בנו, העמים תלויים בנו, ואילו אנחנו מסתכלים עליהם, בעומדנו באמצע.

העניין כאן הוא לא במעשים, אלא ביחס הפנימי שלנו. החיסרון של הבורא והחיסרון של העולם, הם אלה שצריכים להיות חשובים לנו. דווקא מתוך החסרונות האלה אנחנו צריכים לייצב את החיסרון העצמי שלנו, שיהפוך לתוצאה הנכונה. כי "ישראל" שייך לדרגת ה"בינה", ולה אין שום דבר משלה. החלק העליון שלה, זה ה"כתר", והחלק התחתון, זו ה"מלכות". ובאמצע יש רק חתך. אז איך אפשר לחבר אותם יחד? דווקא אנחנו צריכים להפוך להיות הקשר הזה, ואין לנו יותר שום קניין אחר.