קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מהי אותה נקודת האיחוד האחת, שבה האדם מתחבר עם החברים ועם הבורא, שאותה הרגשנו בכנס?
תשובתי: אנחנו צריכים להסכים עם זה, שכל רגע אנחנו נמצאים במצבים שהם אופטימליים להתקדמות שלנו. לא צריך לחכות שהמצבים שלנו יהיו טובים יותר מאלה שישנם. כל רגע אדם מקבל את המצב היעיל ביותר להתקדמותו בדרך הרוחנית.
ולכן, אם אנחנו פתאום נעצרים ומחכים למשהו, אז בזה אנו מראים את הזלזול הגדול ביותר בכוח העליון! לכן אנחנו צריכים במאמצים משותפים, בחריקת שיניים, להשתדל להתקדם.
בעל הסולם כותב על זה באגרת י"ח: "אין תקנה לאדם, אלא להישיר כל הרגעים ההווים והעתידים לבוא, שיהיו מוכתרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע לנוכח פניו כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות וכל הזמנים, אינם כדאיים בעדו, באשר אין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים"…
אנחנו נמצאים במצב כזה, שנשיג בפועל את הגילוי אם כל אחד יעשה את עבודתו כלפי החברים. ולשם כך אתה לא צריך לכפות על החברים איזה שהן פעולות רוחניות, כל הזמן לומר להם ולהטריד אותם. ממך נדרשת עבודה פנימית!
אבל בכל זאת היא צריכה איך שהוא להתגלות מבחוץ, כדי שהם יוכלו להרגיש את הבעירה שלך. תשאל שאלה ותעורר את האחרים, אם כולם חוץ ממך ישנים בשיעור. ומחר יהיה להיפך: אתה תירדם והם יעירו אותך. בסופו של דבר, אנחנו חייבים להרגיש את "תלמוד עשר הספירות", כאילו שזו מוזיקה נפלאה, סימפוניה, שמעוררת בנו ים של רגשות…
מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 28.01.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ללא זכות ליום חופש
החלוצים הרוחניים
יציאה מהערפל
