אני = אור = בורא

שאלה: בכנס שעבר הייתה הרגשה ברורה שהכול תלוי רק בחברים, הם עושים הכול למען השגת המטרה ואנחנו נהנים מהמצב הזה. אחר כך אתה אמרת, שבהימצאנו במצב כזה, אנחנו שכחנו את הבורא. איפה הגבול בין החברים והבורא? אילו מאמצים אנחנו צריכים עכשיו להשקיע כדי להוסיף למצב של האיחוד שלנו את הבורא?

תשובתי: שאלה מאוד לא פשוטה.

אם אני סבור שהבורא עושה הכול, אז מה עושים החברים? אם אני סבור שהבורא מנהל את החברים שלי ודרכם משפיע עליי, כלומר אני מחבר את החברים עם הבורא, ואני כנגד שניהם, או שאני מחבר את עצמי עם החברים וכולנו מחפשים אותו, אבל אנחנו יחד, והוא עדיין לא נמצא בינינו, אז באיזו צורה אנחנו יכולים למצוא כאן את המצב הנכון?

בעל הסולם כותב, שכדי ללכת בצורה נכונה קדימה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו בו זמנית מצב שווה (בציור ישנו משולש שווה צלעות): בורא, קבוצה, אני. אנחנו צריכים להיפגש במרכז, כדי למצוא גם אותו, גם את עצמי וגם את הקבוצה, את כולם יחד.

לכן אנחנו צריכים להשתדל להשתוקק למרכז, כדי ששלושת המרכיבים הללו כל הזמן ינועו יחד בתודעה שלנו: אני, קבוצה או תורה (אור), בורא.

אני = אור = בורא

בכל נקודת זמן אנחנו צריכים להרגיש, שאנחנו יותר ויותר מתקרבים בינינו, עד שנימצא בנקודה המרכזית הזאת. כלומר התנאי של ההתפתחות הרוחנית, זה "אני = אור = בורא", כאשר שלושת הפרמטרים האלה בתוכי זהים, כלומר כל זה זו נקודה אחת.

מתוך שיעור על המאמר "מטה ונחש", 21.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
במרכז של משולש שווה צלעות
התנאי של ההתקדמות הרוחנית
במרכז החלל הריקני

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest