דף הבית / אהבה / אומנות האהבה

אומנות האהבה

שאלה: מי לא התאהב בחייו? כוחות אדירים חבויים ברגש הזה – אלה כוחות המניעים את כולנו ומפעילים שרשרת שלמה של דחפים פנימיים. בתוך מצבי "הגאות והשפל" הללו כלולים מרכיבים שונים, שאיננו יודעים כיצד לעבוד עימם בצורה נכונה.

מצד אחד, ההתאהבות היא תשוקה מינית עזה, ומצד שני, זה רגש עמוק יותר, אהבה, דבר שדורש קשר אינטימי ופנימי ביותר.

ממה מורכבת האהבה? אילו צבעים נמצאים בספקטרום שלה? מה גורם ליהלום הזה לנצנץ? וכיצד יש ללטש אותו כדי שינצנץ עוד יותר ולא יכהה? נראה שאם אנשים לא ילמדו זאת, הם ימשיכו לשקוע בתוך "מסלול המכשולים" שהחיים המשותפים מציבים בפניהם.

היום, כמו כל תחומי החיים, גם אהבה נקלעה למשבר. ואנחנו מתחילים להבין שבעצם אהבה זו אומנות שעלינו לרכוש. חסרים לנו כישורי אהבה…

תשובתי: קודם כל צריך להגדיר מהי אהבה. הרי מה שנחשב אצלנו ל"אהבה", מהווה למעשה דחף מיני, שמתעורר מבפנים ודורש סיפוק, בדומה לכל בעלי החיים.

תחושת ההתאהבות הזו אינה קשורה לאהבת אמת. לא במקרה כתוב בתורה: "לא תתורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם" – זו אינה אהבה.

המשבר הכללי בסוגיה הזו נגרם עקב כך, שהתחלנו לכנות דחף מיני "אהבה". כמובן שצריך לספק אותו, אך בכל מקרה דחף מיני הוא כמו שאר הדחפים לאוכל, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, ידע…

הדחף המיני אופייני במיוחד למין האנושי. אצל החיות הוא מוכתב על ידי עונות רבייה או מגבלות אחרות ומיועד להמשכת הדור בלבד. ואילו אצלנו, הוא לא קשור ב"עונות השנה", כי הרי האדם מתעלה מעל מחזוריות החיים הטבעית ובכלל מנותק מהטבע.

בין כך ובין כך, התשוקה הזו מתפתחת יחד איתנו ומקבלת צורות שונות לפי תקופות היסטוריות. למשל, בעת העתיקה, הומוסקסואליות הייתה "באופנה", אך לאחר מכן, הדת הכתיבה את החוקים שלה על התחום הזה.

כעיקרון, מה שמניע את ההתפתחות שלנו הוא האגו הגדל מדור לדור. בהתאם לכך, התשוקה המינית מתחילה לבעור בנו יותר ויותר, יחד עם דחפים נוספים לכל מיני כיוונים. במשך הזמן, אנחנו ממש משתנים במידת השינויים היסודיים ברצון האגואיסטי ליהנות לעצמי.

אך היום, המצב החמיר: כבר איננו מסוגלים לחיות אחד עם השני במשך פרק זמן ארוך. לפי הסטטיסטיקה, כעבור מספר שנים פתאום נוצר בינינו משהו דומה לחומר נפץ, שמוביל לפיצוץ בלתי נמנע וניתוק הקשר.

ולכן בימינו, דעת הקהל נוטה לכך שניתן לחיות גם ללא משפחה, או להחליפה כל תקופה מסוימת, ובכך לחדש מפעם לפעם את הפוטנציאל המשפחתי המבוזבז. יש גם לקחת בחשבון שאנחנו חיים פי שניים יותר זמן מאשר חיו במאות הקודמות, וזה מביא לנו בעיות נוספות.

אולם למעשה, אין קשר בין סקס למשפחה אמיתית, בין סקס לאהבת אמת. הסקס כשלעצמו, הינו דחף גופני בלבד. אם אני מבין את עצמי נכון, אז כאשר אני מודרך על ידי הדחף הזה, על רקע הערכים של החברה, אני מבחין איזה "אובייקט" מתאים לי בכדי "להתפרק".

איך שלא נכנה את שליטת ההורמונים הזו, כמובן שלא מדובר על אהבה כלל, שמשום מה אנחנו רוצים לקשר אותה לסקס. הסקס הוא בסך הכול דחף שיש לו מקום בחיים הרגילים.

אולם, אם ברצוננו לדבר על אהבה, אז היא אינה שייכת למה שאנחנו רגילים לתאר לעצמנו שקשור לסקס, אבל היא כן שייכת למשפחה.

שאלה: האם אהבה מנותקת לגמרי מהמושגים הקודמים או שהיא נבנית כשכבה חדשה מעליהם?

תשובתי: הסקס יתחבר לאהבה, אך אהבה נוצרת ללא כל קשר הורמונלי. דווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים ליצור משהו חיובי, איתן, עמוק ונצחי.

שאלה: כלומר, קשר מתמשך ואיתן של לבבות אוהבים לא אמור להתחיל כלל מ"תשוקה הורמונלית"?

תשובתי: נכון. אנחנו מדברים על דרך שונה לחלוטין לחיבור, שיש ללמדה על פיתוח יחסים חדשים שנמצאים מעל האגו שלנו, מעל הרצונות שלנו. זו תשוקה לקשר פנימי עם אדם שהופך בשבילך לחבר, לחבר נאמן, מי שנותן את הכתף שלו, משרה ביטחון, מבין, משלים ומלווה אותך לנצח.

אך זאת בתנאי שהקשר הזה הוא נצחי ולא "מוחלף" לאלטרנטיבות אחרות הקיימות בו זמנית, כפי שקורה ביחסי מין, הכפופים בימינו לדחפים רגעיים וחופשיים מהתחייבויות. אהבה אינה יכולה לשרות מעליהם, להיפך, רק כאשר ישנה אהבה אמיתית, קשר פנימי בין אנשים, אז ניתן לחבר אליה את הקרבה המינית.

שאלה: זאת אומרת שהתמורות בתחום הסקס נובעות ממהלך ההתפתחות הכללי כמו כל יתר התשוקות האנושיות?

תשובתי: כמובן. למשל המזון שלנו היום נבדל לחלוטין מהמזון שאנשים ניזונו ממנו לפני 100 או 200 שנה. בעבר אנשים אכלו דברים פשוטים, ואילו בימינו, משפחה ממוצעת עורכת שולחן שבו היו מקנאים מלכים ומשתמשת במגוון רחב של מוצרים שלא היה כדוגמתו.

שאלה: הנתונים של היום באמת מאפשרים להגדיר את התשוקה כגירוי הורמונלי, שכתוצאה ממנו האדם "נדלק" על מישהו…

תשובתי: חלק מתרגלים לקשר עם בן זוג מסוים, אחרים להיפך, לא מסוגלים להגיע לסיפוק מיני עם אותו בן הזוג. מישהו זקוק לפי טבעו לכמה בני זוג, או בן זוג חדש בכל פעם – כך הוא בנוי. לא ניתן לעקור את הנטייה הזו.

אנחנו עדים ל"סטיות" הללו, לווריאציות משונות שהיום כבר נחשבות לנורמליות ולגיטימיות.

בגדול, מדובר על תכונה גופנית שבדומה לרעב דורשת שובע. ולכן, החברה צריכה להיות בנויה כך, שתהיה לאדם אפשרות לספק את הצרכים הגופניים מהסוג הזה, בדומה לסיפוק צרכיו במזון.

שאלה: אם כך, כיצד תכונות מולדות או נרכשות של האדם צריכות להשתלב עם השפעת הסביבה?

תשובתי: הסביבה משפיעה רק על צורת הביטוי של התשוקות הטבעיות. למשל מישהו מעדיף מלידה מזון צמחוני, השני מעדיף דגנים, השלישי – דגים וכולי . הסביבה בהשפעתה אינה יכולה לשנות באופן ממשי את הטעמים המולדים, המותנים בפיזיולוגיה ואף קשורים לתכונות אופי של האדם.

כמו כן, הדחף המיני שברובו נקבע באופן תורשתי, והשפעות חיצוניות אינן יכולות לשנות את צורות הביטוי שלו באופן מהותי. טבע האדם קובע את ההרגלים המיניים שלו בדיוק כמו את הרגלי התזונה.

אולם במידת גדילת הרצונות, הסביבה יכולה להשפיע עליהם יותר, והרגלים נרכשים הופכים לטבע שני – באוכל, במין, ביחסים במשפחה וכולי .

אך בסופו של דבר, אני שם את כל זה בצד, משייך את זה לתכונות הגופניות של האדם, ולא מקנה להן חשיבות יתרה. הן מותנות על ידי הפיזיולוגיה שלנו באופן בלתי נמנע. ניתן להגביר או להפחית את התשוקה על ידי הזרקת הורמונים. בזמנו, היה לי מאוד קשה לקבל זאת, אך בסופו של דבר אני קלטתי את ההיבט הפיזי של הרגשות והתחושות שכולנו חווים.

אני מניח שהתובנות הללו חסרות לצעירים של היום, ולא רק להם. מדובר על דברים ברורים לחלוטין, על עובדות מדעיות, אולם איננו חפצים לדעת עליהם, אולי בגלל שמעדיפים "ערפל מסתורי" על פני אמת חד משמעית… הרי אז, יישלל ערכם של המון ספרים וסרטי הוליווד. לאנשים נעים לקשור את המושג "אהבה" עם דחף מיני.

תגובה: בוא נחזור ליחסים הנכונים עם בן/בת הזוג שאמור להפוך, כפי שאמרת, לשותף נאמן לדרך.

תשובתי: מדובר על שותף מהמין השני, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. אני מרגיש שאנחנו משלימים זה את זו, אך זו אינה תשוקה מינית וגם איני מסוגל להשלים אותה עם שותף מאותו המין.

גבר יכול להפוך לחבר נהדר (חבר מהמילה חיבור) וביחסים הללו האהבה היא אחרת – אהבת חברים. ואילו כאן, מדובר על אהבה הנתמכת על ידי הטבע עצמו. הרי יחד עם השותף/ה לחיים אני משלים את כל מה שקשור לאוכל, מין ומשפחה. יתר על כן, עם האדם הזה אני רוכש כסף, כבוד וידע. לפיכך, אני מגשים את כל התשוקות הפנימיות שלי בקשר ההדדי הספוג באהבה אמיתית ועמוקה.

אהבה הינה מרחב פנימי שבו אני מקנה צורה נכונה לתשוקות שלי ושם המקום של אשתי (או בעלי). ובמובן רחב יותר, אהבה היא קשר פנימי הדדי בין אנשים. כאשר יש לי חברים ואני קשור, צמוד אליהם פנימית, אז מתפתחת בינינו ומשתלטת עלינו תחושה הנקראת "אהבה". אם אני רוצה לגרום תענוג לזולת, לספק את רצונותיו, את צרכיו, אם אני מסוגל לכך, זה סימן שאני אוהב אותו. וככלל, זה הדדי.

תגובה: אם נחזור לקשר בין גבר ואישה – אתה מתאר קשר מאוד אינטימי בין בני הזוג…

תשובתי: קשר כה מלא ואיתן, שאדם שלישי אינו יכול להיכנס לשטח הזה. אף אחד לא רואה את חיבוק הנשמות, לא יכול להרגיש עד כמה הן נרקמו ביניהן, ספגו זו את זו. זה סוג מסוים של העתק של קרבה פיזית ברמה נפשית.

הזיווג הפיזי במהותו צריך לעורר בנו את הצורך ב"משחק" הזה, לחפש את הרצונות אחד בשני, לעורר את ה"תיאבון" לקשר הפנימי. ה"רומן" הזה בין הנשמות מחייב אותי להבין מה בן הזוג היה רוצה לקבל ממני, כיצד אני יכול לספק אותו, לעזור לו, כיצד נוכל לחפש יחד, אחד בתוך השני, את הכלים המחיים שבלעדיהם אנחנו מרגישים ריקניים.

וכל זה מתרחש דווקא ברגשות, בדרגת הנשמה, ולא בין הגופים.

תגובה: הפסיכולוגים מכנים את הקשר הזה "אהבה רומנטית"…

תשובתי: "האהבה הרומנטית" שלהם מבוססת על הורמונים, ואילו אנחנו להיפך, תחילה מטפחים את הרגש האמיתי ולאחר מכן, מוסיפים לו את ההיבט ההורמונלי.

מצד שני, בפועל, אנחנו פונים לאנשים שכבר קיים ביניהם קשר פיזי, ולכן עלינו להעמיק ולהרחיב את הקשר הקיים, כפי שזה נהוג בעולם, בכדי להעביר "חוטים" מלב אל לב.

תגובה: אז בואו נעבור מההתפרצות הראשונה של הרגשות, מההתאהבות המתעוררת, ליחסים שמתייצבים לאחר מכן. ביחסים הללו ישנם שני מרכיבים: תשוקה מינית ורצון לחיזוק של קשר יותר אינטימי…

תשובתי: אני מניח שזה רצון מאוד שברירי שהגיע עם רוח הסרטים הרומנטיים. אנשים אינם מבינים שבכדי לממש אותו באמת יש להשקיע כוחות אדירים, להגיע להבנה הדדית, להמית בתוכם את האגו, לאפשר לבן הזוג להיכנס לתוך עצמי וגם לחדור בעדינות לתוכו…

שאלה: כיצד נוצר קשר עמוק ואינטימי בין שני אנשים? ממה להתחיל?

תשובתי: כאן יש צורך בשיחות לימודיות על הטבע האנושי ופסיכולוגיה וגם על הנשמה שלנו, על השתוקקות תמידית לאהבה עמוקה יותר – מאין היא נובעת ולמה. הרי תשוקה זו אופיינית רק למין האדם.

ההסברים ישתלבו עם סדנאות שמחזקות את הבנת החומר ומעוררות את האנשים לחיפוש פנימי, כדי שישתדלו לבנות את הכלי, ההשתוקקות לאהבה, בעצמם.

אני רוצה שיאהבו אותי באמת, עם נשמה, כדי שהפרטנר שלי ייכנס פנימה, יימלא, יבין אותי, יעטוף אותי בדאגה, יתמוך בי, יחזק אותי, בדומה לאם שכל הזמן דואגת לבנה הקטן. אני מצפה שהוא יגלה יותר ויותר אפשרויות לגרום לי לתענוג, יביא לי את תחושת הביטחון, חיבוק חם, בקיצור – מילוי פנימי.

אך מצד שני נאמר: "ואהבת לרעך כמוך", כלומר אני גם צריך לפתח את אותו היחס כלפי בן הזוג, להבין שגם בו בוערת אותה התשוקה, אותו הצורך, רק שהוא מתגלה בכל פעם בצורה אחרת. הרי בכל זאת אנחנו אנשים שונים וגם ממין שונה. אך כעיקרון, הגישה היא זהה – שנינו רוצים את אותו הדבר, אך כל אחד רוצה באופן שלו.

ואז בסדנאות, כאשר אני פונה לבן הזוג לפי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו מבררים איך לממש זאת, איך לגלות בשני את התשוקה הזו, באמצעות מה לחדור אחד לתוך השני. זו אינה פלישה גסה, אלא אני "מחליק" פנימה כדי למלא את החלל הריק. יתר על כן, אני מגלה אותו, מביע רצון, כמו תיאבון לפני הארוחה.

כך כל אחד בודק את התחושה הזאת בתוך עצמו ומשתדל לבנות אותה בזולת. ופתאום, הודות לעבודה הדדית, אנחנו מגלים בפנים חללים, מרחבים אדירים שהם הנשמה.

זו התשוקה הגדולה ביותר של המין האנושי, למעט הדרגה ה"בהמית", הדורשת תענוגים גופניים, ארציים מסורתיים. זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו, ואם האדם מסוגל לספק את התשוקה הזו בזולת, כאשר מקבל ממנו בחזרה את סיפוק תשוקתו, אז לא נותרים בו צרכים, רצונות, חללים פנימיים אחרים. הרי באופן הזה הוא רוכש סיפוק מלא. כך אנחנו בנויים.

ולכן כל הבעיות של האנושות: טרור, מלחמות, מאבקי כוח, גאווה, סכסוכים – כל זה נגרם עקב כך שאיננו מסוגלים לגלות את המרחבים הפנימיים של האהבה, עוזבים אותם כמו מערות ריקות וחשוכות עמוק בתוך מעמקי הנשמה. אם נתחיל לפתור את הבעיה הזו, אז נספק פתרון מלא להכול. המפתח להצלחה חבוי דווקא כאן וכתוצאה מהשימוש בו יסתדרו כל יתר הבעיות: מחלות, קונפליקטים, סטיות…

לא נצטרך יותר להסתובב בין מדפים אין סופיים של מוצרים בשביל האגו ולהתבלבל ללא גבול עקב הגחמות שלו. במקום זה נתחיל לעסוק בדבר העיקרי, נרכוש "אומנות עליונה", נבנה "תרבות נעלה" שתתן לנו הכול. נתחיל להבין אחד את השני, נתחיל להסתכל על אנשים אחרת. הרי אם אהבה לחברים או לבן הזוג בוערת בתוך האדם, אז הוא נראה אחרת לגמרי, וזה משנה לחלוטין את היחסים בינינו.

כתוב: "על כל הפשעים תכסה האהבה". בחברה שלנו ישנן הרבה מגרעות ובעיות שאנשים בורחים מהן לסמים, שוקעים בדיכאון ואף נוטים להתאבד. כל ה"פשעים" הללו – האהבה מסוגלת "לכסות" עליהם. אך רק אהבה אמיתית ולא סקס. הסקס מהווה רק גירוי קצר ושלילי שמביא עימו הרבה בעיות נלוות.

כמובן שאיני מתנגד לסקס, אלא רק מצייר את תמונת המצב שלו שנוצרה היום.

שאלה: לפיכך, "אומנות האהבה" מסוגלת להפריח את האנושות מחדש ולהעלות אותה לדרגה חדשה של קשר הדדי בין אנשים. מה לגבי היחסים עם בן זוג לחיים, כיצד אני והוא/היא נלמד את האומנות הזו?

תשובתי: אני מתאר את עצמי כתינוק על הידיים של אימו. דווקא אהבה ודאגה מהוות יסוד מפתח לגדילה שלנו. ולהיפך, ילדים שזה חסר להם, חווים בעיות בהתפתחותם ואף בבריאותם. היחס קובע הכול. אנחנו גדלים על תחושת האהבה. והנה, אני שוכב על הידיים של אימא, לא מבין כלום ולא יודע דבר, כמו חיה קטנה, אך כבר מרגיש אהבה.

כאשר אני מדמיין לעצמי את המצב הזה בסדנה, אני מתחיל לתאר אותו: איך זה? אילו חללים מתמלאים בי? אני מתעמק לתוך עצמי ומספר מהי אהבה, בלי לחסוך במילים וברגשות. אני לא רק מגדיר את האהבה, אלא גם מושך בחוט הזה ומגלה אותה יותר ויותר.

ובהמשך, ההסתכלות, החקירה העצמית הפנימית הזו, תגלה לי שגם בבן הזוג יש את אותם החללים, אותם הצרכים ליחס אוהב ודואג. ואז אני מתחיל למלא אותם כמו אימא.

כך בעזרת סדרת סדנאות אנחנו מגלים מהי תחושת האהבה. היא באה לידי ביטוי בכך שהזולת ממלא אותי – את כל החללים הפנימיים, הרצונות, התשוקות, שבעבר הרגשתי אותן כריקות ולא מסופקות.

התינוק נולד עם רצון, הוא רוצה שידאגו לו. עקב כך הוא מרגיש את האהבה של אימו ונרגע על הידיים שלה, אף על פי שלכאורה נראה שמבחינה עקרונית שום דבר לא השתנה. הוא שואף את הריח שלה, מפסיק לבכות ונרפה…

כל זאת מכיוון שהצורך באהבה, ביחס, נולד יחד איתנו ובא לידי ביטוי כבר בחיקה של האם. ועכשיו בסדנאות הראשונות, עליי להבין, לברר את אותם הרצונות שאני יכול לספק אותם רק בעזרת הדאגה של אנשים קרובים – אהבה. אני רוצה לברר בתוכי את התחושות השליליות, החללים הריקים, הרצונות הלא מסופקים, החסרונות שדורשים מילוי. אני מחפש רק את מה שחסר לי ושניתן לקבל רק מהזולת.

כמו שילד קטן זקוק לאימא, ודבר לא יכול להחליפה. זה סימן לכך שאהבה היא העיקר מה שחסר לנו, גם למבוגרים. כל החיים, מהתחלה ועד הסוף, צריכים להיות מלווים בתחושת האהבה.

אולם אנחנו חוסמים את זרם האהבה, כיוון שלא דואגים לקיומה. כאשר אני גדל, אני זקוק פחות לטיפול של אמי, ואז, באופן טבעי, אני מתרחק ממנה. וכאן יש להבין שבמידת ההתרחקות מההורים, עלינו לטפח בילדים ובצעירים רצון וצורך בקשר אמיתי ועמוק ששמו "אהבה".

החברה, בן הזוג והיחס ליקום כולו, לטבע הדומם הצומח והחי ולאנושות – כל זאת במהותו אמור להקנות לי תחושה של דאגה אימהית. לא מן הסתם מכנים את הטבע "אם" – כך העולם הסובב צריך להתייחס אליי.

בכך אנחנו "תופסים" את האדם בסדנה, ש"יידלק" ויבדוק איך זה להיות כתינוק על הידיים של אימו ולאחר מכן לגדול לידה. מה היא נותנת לי? כיצד היא מחממת אותי ומשרה בי תחושה של ביטחון, איך היא דואגת לי ומכינה בשבילי את כל מה שאיני מסוגל לעשות בעצמי. עדיין מוקדם לי לאכול אוכל מוצק, אז היא מכינה לי דייסה. אני לא יכול להתלקח, אני היא תקלח אותי וכולי.

כך באה לידי ביטוי הדאגה של הזולת – קודם כל למה שאני לא מסוגל בכוחות עצמי. כך אני מגלה את הצורך, את החוסר התמידי ביחס חם ודאגה של הקרובים – יחס שלעולם לא אהיה מסוגל לספק לעצמי לבד. לא אוכל למלא את החלל הפעור בפנים, רק הזולת יכול לדאוג לו.

אני רוצה שיוקירו אותי, שיעריכו אותי, רוצה להרגיש מיוחד, נפלא – כל זה ניתן לשאוב רק מהסובבים. אחרת, כאשר איננו מקבלים את הפרגון הזה, אנחנו סובלים כל החיים.

איננו מקבלים פרגון, כיוון שברגע הניתוק מהאם איננו משלימים את החסר באמצעות הסביבה, בן זוג או חברים. בשבטים הקדמונים אנשים השלימו את המחסור הזה, הילד גדל במשפחה גדולה וקיבל ממנה יחס בלתי פוסק של אהבה ודאגה. ולכן אז האנשים היו הרבה יותר שלמים, טבעיים ורגועים. אך גם רצונותיהם היו קטנים יותר.

ואילו אצלנו זה לא כך. אנחנו "פגומים" יותר, חסרים יותר, נמצאים ללא המילוי העיקרי, שהחברה לא מספקת לנו אותו החל מהילדות. בניגוד לשבטים הקדמונים, החל מתקופת מגדל בבל, החברה מתפתחת באופן אגואיסטי ועקב כך נוצר בנו מחסור גדול באהבה. האגו הגדל מביא לנו את הריקנות הזו.

זאת הסיבה שהגיע אברהם לאנושות שהחלה להתחלק תחת לחץ של הדחפים האגואיסטיים, ואמר: "ואהבת לרעך כמוך. כך תמלאו, תשלימו את הכול".

שאלה: האם הקריאה הזו מנוגדת לייחודיות ואינדיבידואליות?

תשובתי: לא, להיפך כל אחד מגלה בתוכו מרחב יותר גדול, הופך לייחודי עוד יותר. החזרה לאיחוד בינינו שומרת על הייחודיות והאינדיבידואליות של כל אחד. הפרט נשאר ופורח בתנאים של טיפול מסור שמאפשר לו לגלות תשוקה עזה יותר לאהבה מצד הקרובים.

למעשה, כאשר מבררים את החללים הפנימיים, אני מגלה שרק האנושות כולה יכולה למלא לי אותם. דרך הקשר הראשוני עם בן הזוג אני מגלה רצונות חדשים הנזקקים לסביבה של חברים, קהילה והעולם כולו. האהבה שלי מתרחבת, היא עדיין נתמכת ביחסים הבסיסיים, המשפחתיים, אך כבר מגיעה למימדים כלל עולמיים. מסתבר שאני חי דווקא במרחב שנפתח לי בתחושה החדשה של דאגה הדדית.

אלה החיים האמיתיים – אהבה הדדית, חוטים המחברים את הלבבות. זה כבר אינו המרחב הפרטי שלי – הרי כאן אני חווה השפעה מבחוץ ומכאן אני מביא השפעה לכולם. אני אוהב אותם כמו את עצמי, ההדדיות הזו נשמרת, אחרת לא הייתי מרגיש אותם והם אותי.

כך האהבה לאחרים הופכת למילוי בשבילי. ככל שאני אוהב יותר את הקרובים, ככל שאני מביא להם יותר שפע, כך אני מתמלא יותר. היחסים שלנו הופכים לדבר אחד שלם, וכבר אין שום הבדל בין האהבה שלי כלפיהם ואהבתם כלפיי. עכשיו זו נחלת הכלל.

אז, המרחבים הפנימיים שלנו מתחילים להתחבר – הן בריקנות שלהם והן במילוי שלהם. ואילו הצרכים הגשמיים, כגון אוכל או מין, מהווים גורם נלווה ולא יותר מכך.

בסופו של דבר, האדם לא מרגיש שום ניתוק: הרצונות שלו גדלים כמותית ואיכותית והחברה מספקת אותם. כתוצאה מכך, הוא מסור לחברה, אוהב את כולם, וכאשר מקבל שפע מהם, בעצמו משפיע לסובבים אותו. אין ניכור, אין בגידות, אין שנאה – הכול זורם בטבעיות, כיוון שאהבה כזו לא משאירה מקום לעשות משהו נגד החברה. התחושה הזו כובשת אותנו, משתלטת עלינו, לא בכפייה אלא מעצמה…

שאלה: אני חש את הריקנות בתוכי, מבין שהיא משתוקקת לאהבה ורק בן זוג אמיתי יכול למלא אותה. מה הלאה?

תשובתי: קודם כל מדובר על הפרטנר הטבעי ביותר, הקרוב ביותר אליי. ביחסים שלנו הכול תלוי בנו, באופן שבו נפתח את הקשר ההדדי שלנו הספוג באהבה.

לכן תחילה אני מגלה בתוכי חלל באופן אגואיסטי, כאשר אני רוצה שימלאו לי אותו, אך לאחר מכן, אני מתחיל להבין שהחלל יתמלא רק על בסיס יחסים הדדיים. זאת אומרת, שאני צריך לבטא את אותו היחס לבן הזוג שלי.

ואז פתאום מתגלה שכאשר אני דואג לו, גם אני בעצמי מקבל מזה תענוג. כך אנחנו נמצאים בתהליך של לימוד והתפתחות משותפים.

אימא חשה תענוג עצום כאשר היא מטפלת בתינוק שלה. אין לה דבר יותר רצוי, יותר נעלה, יותר טוב. זאת אהבה – אני דואג למישהו ומקבל מכך סיפוק, מילוי, התפעלות, התרגשות מיוחדת שלא מאפשרת לי להתנתק מהדאגה לאדם אהוב.

ובכן, רק על יסוד של ריקנות פנימית, דחף פנימי לאהבה שאני משתוקק לקבל מהזולת, עליי לפתח את אותו היחס אליו. זה העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". וכאשר אנחנו מתחילים לעבוד על המימוש שלו בצורה נכונה, אני מרגיש שהאמת היא שאני מקבל תענוג לא במצב שאני שוכב כתינוק על ידיים אוהבות, אלא כאשר אני מביא אהבה לאחרים.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 199, 23.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אהבה שלא נכבית על אש קטנה
נעים להיות לצד האהובה
משפחה, זו התחדשות נצחית

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest