אהבה אמיתית מנקודת מבטה של חכמת הקבלה

שאלה: לפי חכמת הקבלה אהבה גשמית זו אהבה כלפי עצמך. כלומר, ביסודה, כך או אחרת, נמצא חשבון?

תשובתי: מדויק לחלוטין. כאשר תוחלת החיים גדלה וההתחדשות של האגו מתרחשת מהר מאוד, אז טבעי הדבר שבמהלך החיים אנחנו חיים הרבה תקופות חיים. אם היום אני בן שבעים פלוס, אז ככל הנראה חייתי כבר שלוש תקופות חיים שחיו בעבר ואני עדיין חי עם אותה משפחה. הילדים, הבית, משק הבית וכולי קושרים אותנו. אבל זה לא מה שמכונה אהבה.

אהבה על פי חכמת הקבלה, זה מצב שבו אני משיג קשר ישיר עם אחרים, הכי קרוב, פנימי, נפשי ורוחני. הכוונה איננה לקשר הורמונלי, אלא פשוט יחס כלפי נשמה אחרת שאותו אתה מרגיש כקרוב ביותר, כאשר אתם משלימים זה את זה. אתם מבינים איך להשיג מצב שבו אתם מתמזגים יחד לנשמה אחת ואז נהיה ברור שזה באמת הכרחי לכם.

גברים יכולים להשיג זאת ביניהם, ונשים ביניהן, גברים ונשים ללא קשר למין וגיל. הכול תלוי רק בהכרה שבחיבור פנימי, נפשי, רוחני מסוים. באופן הזה אפשר להגיע למצב שבו בסתירות ביניכם בו זמנית עם קשרים שבין הסתירות הללו אתם בונים מצב שנקרא "נשמה". ואז, ברצון המאוחד הזה שמורכב ממצבים מנוגדים של חוסר אמון, דחייה, זלזול הדדי, כל מה שרק יכול להיות בין בני אדם עד לשנאה ממש, ועוד ברמות שונות מופיע הקשר (באופן מודע או לא מודע).

אני מוכרח להיות מקושר עם האדם הזה, דווקא באופן פנימי, מעל הסתירות שאותן אנחנו לא מסתירים, מפני שרק בקשר בינינו אנחנו יכולים לגלות את הדרגה העליונה הבאה של הקיום שלנו. הבורא מתגלה בינינו.

הוא מתגלה על פני הדחייה בינינו (על פני השנאה) ובו זמנית בקשר הדדי (של אהבה), מפני שאין שנאה ללא אהבה ואין אהבה ללא שנאה. אפילו כאשר אני שונא בן אדם זה מתגלה, מפני שבפנים נמצא ניצן (עובר) של האהבה העתידית שלנו. לכן אני יכול לשנוא אותו כל כך.

ואחר כך, בניגוד לשנאה שלי, שמתגלה בבירור בינינו, אני בונה במודע מצבים של הדדיות ואהבה. עם זאת, השנאה לא נעלמת, ועוזרת לי בכל האפשרויות, בכל ההתגלויות הפנימיות שלה, בכל הנגעים. היא עוזרת לי ליצור קשר הדדי, כאשר קיימות בי בו זמנית גם דחייה וגם משיכה, ואני משתמש בהן כהתנגדות והתגברות על ההתנגדות. במקרה כזה אני משיג אהבה שכל הזמן נבנית אך ורק על פני הדחייה, על פני השנאה.

אני חייב להרגיש בו זמנית את שני המצבים. אז אני באמת עומד איתן על שתי הרגליים, על ימין ועל שמאל. בחכמת הקבלה זה נקרא "להימצא בשני קווים", בקו ימין ובקו שמאל. לא יכול להיות אחד ללא השני.

במקרה כזה אני יכול לנהל את עצמי ביחס לשותף שלי בצורה חכמה, בכך שאני מבין את כל הדחיות והמשיכות שלנו, ואני מנהל אותן אך ורק כדי להשיג בינינו את הבורא.

התוצאה היא אהבה לא למען האהבה עצמה, לא למען סיפוק הורמונלי או הרגעה, אלא כדי לגלות את הבורא ולהתאהב דווקא בו. כך אנחנו מגיעים למצב מעניין מאוד, כמו שנאמר: "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". רק במצב כזה אפשר להשיג אהבה אמיתית, כאשר השלישייה הזאת קיימת יחד ואתה עובד למען השגת הבורא על פני הקשר בינך לבין החבר, אישה, גבר, לא משנה, עם מי ועל ידי מה. זו אינה אהבה גשמית.

דווקא בצורה כזאת, חכמת הקבלה מפרשת את המושג אהבה.

מה שנוגע לאהבה גשמית, גם היא יכולה להתקיים, במיוחד בזמנינו, כאשר מתגלה כל האמת במערכת היחסים התועלתיים נטו, סיפקנו זה את זה ונפרדנו כל אחד לדרכו. אבל אם יש רכוש משותף, ילדים, אז כבר קשה מאוד להיפרד ואנחנו מתחילים לחשוב, איך להתאים את עצמנו זה לזה. אי אפשר אחרת.

כל אלה מצבים לא נכונים. אהבה בעולם שלנו, אם היא נבנית בצורה נכונה חייבת לכלול בתוכה בהכרח מרכיב רוחני, מפני שאחרת היא לא תוכל להחזיק זמן רב.

הערה: כאשר אני אומר זאת לאנשים, רבים לא מסכימים שאין אהבה במובן שאליו הם התרגלו והבנה אחרת לא קיימת אצלם. מאיפה היא תהיה אצלם?

תשובתי: אנחנו בשום אופן לא שוללים שום דבר אחר. שבני אדם יעסקו באהבה איך שבא להם, יש הרבה התגלויות של אהבה. אהבה חומרית היא אגואיסטית נטו, מפני שהיא מוצאת חן בעיני האדם, יש לו תענוג ממנה. מנקודת מבט קבלית, זו אינה אהבה, אלא שובע אגואיסטי, אהבה כלפי עצמי.

מתוך שיעור וירטואלי, 6.08.2017