דף הבית / מיתוסים על חכמת הקבלה / מי הם אלו העושים את התורה ליבֵשה?

מי הם אלו העושים את התורה ליבֵשה?

ועתה שים לבך ודע, כי כל המצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתיקנו האבות, אעפ"י שרובם הם במעשה או בפה, הכול הם כדי לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יֵצֶר מחשבות מבין. (ר' אברהם אבן עזרא, יסוד מורא, דף ח', ע"ב)

האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעל מנת להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק ע"י מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעל מנת להשפיע… לכן אלו אנשים, שהם עוסקים בתורה, לאו דווקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצוות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה, מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב. (הרב"ש, שלבי הסולם, מהו תורה ומלאכה בדרך ה')

יש דעה כללית, המקובלת אצל ההמון, אשר עיקר החֵפֶץ של התורה והדת, הוא עניין הֶכשר המעשה בלבד, שכל הנרצֶה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלווה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר, שדי לנו בלימוד הנגלֶה לבד, בדברים הנוגעים למעשה. אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף, הרי לא ניתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות. הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיוּת, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזוהר, מצווה בלא כוונה – כגוף בלא נשמה. אם כן, צריך עוד שתתלווה הכוונה אל המעשה. ועוד מובן שהכוונה צריכה להיות כוונה אמיתית, הראויה למעשה. (בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")

אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכול פונים עכשיו רק לתקן את החרדיות הפשוטה, כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. (הראי"ה קוק, אגרות א', ק"ס-קס"א)

העוסקים רק בלבושי התורה הינם טועים בזה מאוד, ה' ירחם עליהם ויסלח להם בגודל חסדו. וכאשר דרישת ה' נעזבת, והמון חכמי התורה איננו יודע ברובו גם את צורכה, וחכמת התורה לתכליתה נחשבת אצלם רק הוספת איזה פלפולים בהוויות של הלכה, שהם אמנם קדושים ויקרים, אבל לא הם יאירו את נשמותינו. (הראי"ה קוק, אגרות ב', קנ"ג)

וזה עניין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, שחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא יימָאסו. כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השווה, ואין עבודה אלוקית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חיסרון בהֵיעדרו. ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם. ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלוקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו… והלוואי שאקיים הכול בפשיטות… וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו. (בעל הסולם, מאמר "סגולת זכירה")

וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת, בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה… הדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, אינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות, וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים. (הראי"ה קוק, אגרות ב', רל"ב-רל"ג)

זהו הטעם שרבי שמעון בר יוחאי צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישנים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם חלילה כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו. (הרמח"ל, הוויכוח, צ"ז)

והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה, אחר שעושה המצווה בלי טעם, רק מצוות אנשים מלומדה, ודומה לבהמות האוכלות חציר, שאין בו טעם אכילת אדם. (ר' צבי הירש אייכנשטיין, סור מרע ועשה טוב)

אם חס ושלום, שהאדם מישראל משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצווה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הרי הוא מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהייתה חס ושלום, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם חס ושלום. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ס"ט)

…עד שפגשתי את המפורסמים שבהם. המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י והזוהר. והצליחו, שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא. ושֵׁם להם כקדושים שהיו בארץ. ושאלתים, אם למדו אצל רב, שהייתה לו השגה בפנימיות הדברים. וענו לי: חס מלהזכיר! אין כאן שום פנימיות, זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא, חלילה! ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי: ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו. וענו לי: ודאי לא ידע פנימיות יותר מאיתנו כלום. וכל מה שידע, מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל, וכן הגיעו אצלנו. וצחקתי מאוד עליהם, שאם כן, איך התחברו העניינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת? וענו לי, אשר חיבור העניינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם, כי אָפַס בי כוח הסבלנות לעמוד אצלם. (בעל הסולם, הקדמת פי חכם)

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/Ta5HV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest