דף הבית / מיתוסים על חכמת הקבלה / מיהו הבורא ומהי השגה רוחנית?

מיהו הבורא ומהי השגה רוחנית?

דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא. ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכול היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת, והוא הנקרא "אור אין סוף". וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים, להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהייתה זאת סיבת בריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם את האור ההוא, והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי, אוויר וחלל ריקני מהנקודה האמצעית ממש. והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא. באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה. והנה אחר הצמצום, אשר אז נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש, הנה כבר היה מקום, שיוכלו שם להיות הנאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים. ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו, מלמעלה למטה, משתלשל ויורד תוך החלל ההוא. ודרך הקו ההוא הֶאֱציל, וברא, ויצר, ועשה כל העולמות כולם. קודם ארבעה העולמות הללו היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם, שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה באין סוף, כי אין שום שּׂכל נברא שיוכל להשיגו, היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם. (האר"י, עץ חיים, חלק א', שער א')

ומתוך שהבורא, מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא, שאין לו שום רצון לקבל. וכיוון שאין לו שום בחינה של רצון לקבל, ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. וזהו פשוט בתכלית הפשטות… הרי שברא את הבריות רק כדי להיטיב להם. נמצאנו למדים, שיש לו רצון להשפיע טוב בלבד. ובשום אופן שבעולם לא יצויָר בחוקו גרם של היזק וצער, שיהיה נמשך הימנו. ועל כן גדרנו אותו בשם "הטוב המוחלט". (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

כל התכלית הנרצה לבורא מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ל"ט)

כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במידת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה. שמתחילה הצטמצמו והשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו, בכדי להביא את הנשמה בגוף של עולם הזה, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עַיִר פרא אדם ייוולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להופכי גמור אליו יתברך, שאין התרחקות יותר מזה, ואחר כך, בכוח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה… עד שזוכה להיות כולו להשפיע לה' ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו, כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו. (בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה, ט')

כתוב "מלוא כל הארץ כבודו", כמו שכתוב בזוהר הקדוש, "אין מקום פנוי ממנו". וזה שלא מרגישים הוא מטעם שחסר לנו כלי הרגשה. כמו שאנו רואים, שמכונת הרדיו, שקולט כל הקולות שישנם בעולם, כי מכונת הקליטה לא עושה את הקולות, אלא שהקולות ישנם במציאות העולם, ומטרם שהייתה לנו מכונת קליטה, לא היינו מרגישים את הקולות, אף על פי שהיו במציאות. כמו כן יכולים להבין ש"אין מקום פנוי ממנו", אלא למכונת הקליטה אנו צריכים. ומכונת הקליטה נקרא בחינת דבקות והשתוות הצורה, שהוא רצון להשפיע. וכשיש לנו מכונה הזו אזי תכף נרגיש, שאין מקום פנוי ממנו, אלא "מלוא כל הארץ כבודו". (הרב"ש, דרגות הסולם, ממעשיך היכרנוך)

הנה ידוע ש"מלוא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמיים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה, להאמין שהקב"ה "ממלא כל העולמות וסובב כל העולמות". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצוות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו. וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו עלינו. (הרב"ש, אגרות, אגרת ע"ו)

האמת הוא, שמי שמגיע לידיעה אמיתית, יוכל לראות שלושה דברים: ההנהגה האמיתית הנעלמת, המראה החיצון של ההנהגה שאינו אמת, מהיכן יוצא המראה הזה, ואיך מתקשר עם ההנהגה האמיתית. (הרמח"ל, אדיר במרום, עמ' תנ"ט)

כמו שמעלת האדם שיש לו דעת, כך אלו הנשמות יש להם דעת גדול בא-לוהות. ופירוש דעת, אין רוצה לומר הידיעה לבד, אלא בחינת הרגשה ממש. כשההשכלה נקשרת ונקבעה בנפשו כאילו מרגיש, כי דעת מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו", לשון התקשרות והתחברות. ועל דרך זה נאמר "ומבשרי אֶחֱזה א-לוה", אחזה ממש כאילו רואה. (בעל התניא, תורה אור)

כתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", הרי שחייבים אנחנו לדעת בידיעה, ולא באמונה בלבד, אלא בדברים המתיישבים על הלב… אם כן שני דברים צריכים אנו לדעת, שהאדון היחיד הוא המשגיח ומנהיג הכול, בין בעליונים בין בתחתונים; והשני – שאין אחר חס ושלום, והיינו לדעת אמיתות ייחודו… ולדעת זאת בידיעה ברורה בדברים המתיישבים על הלב. הרמח"ל, כללי ספר מלחמות משה, הצורך בחכמת האמת, דף שמ"ט)

"צדיק", הכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידות. אשר ע"כ נמצא תמיד מברך את ה', שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דווקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את ה'. וע"כ נקרא "צדיק". שמצדיק את הבריאה ומרגיש אותה כמות שהיא באמת. (בעל הסולם, אגרת נ"ה)

מֵעֵין גשמי לא ייוולד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מגשים. ומֵעֵין רוחני יוצא רק תמונות רוחניות. ובכל מקום שנותן עיניו מתברך. ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשוואה והדמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב: "תתהפך כחומר חותָם ויתייצבו כמו לבוש". (בעל הסולם, אגרת כ"ג)

מציאות מקום ברוחניות נקרא מקום מציאות, מטעם שכל מי שבא לשם, היינו למקום ההוא, רואה אותה צורה כמו השני. מה שאין כן דבר דמיוני אינו נקרא מקום מציאותי, משום שהוא דמיוני. אז כל אחד מדמה לעצמו באופן אחר. ומה שאנו אומרים "ע' פנים לתורה", פירושו שהם ע' (70) מדרגות. ובכל מדרגה מתבאר התורה לפי המדרגה, שבו הוא נמצא. אבל עניין "עולם" הוא מציאות. דהיינו, שכל מי שבא לאיזו מדרגה מן שבעים המדרגות שבאותו עולם, הוא משיג אותה צורה כמו כל המשיגים, שבאו לשם.ומזה נמשך מה שאמרו חז"ל, מה שמבארים את פסוקי התורה. שאומרים "כך היה אומר אברהם ליצחק", וכדומה בשאר מאמרי חז"ל. שהיו אומרים, מה שהיו אומרים, מה שמבואר בפסוקים. ונשאלת השאלה: מנין היו יודעים את זה, מה שהיה אומר אחד לשני? אלא כנ"ל, משום שאותם, שבאו למדרגה, ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים, כמו שאברהם ידע וראה. לכן הם יודעים, מה שאברהם היה אומר. וכמו כן בכל דרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, את כל זה היה משום, שגם הם השיגו את המדרגה. וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות, שכולם רואים המציאות. כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר, ומה שמדברים בעיר. (בעל הסולם, שמעתי, צ"ח, רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם)

אין הקבלה משתמשת בשמות ובכינויים, זולת מבחינת הריאליות והממשיות שבהם. וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה: כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ומילה. וצריך שתדע, שמילת "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. והוא נלקח מלשון: כי תשיג ידך. דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעיניים בהחלט הגמור, כמו שהיה תפוס בידיים, אין המקובלים מכנים אותו בשם "השגה", אלא בכינויים אחרים, כמו "הבנה", "השכלה" וכדומה. (בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה")

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכול מדובר מעניין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות, וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. והוא, כי המילה "שֵם", מורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו. ועל כן כללות המציאות מתחלק לעניין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות: א. עצמותו יתברך. ב. אין סוף ברוך הוא. ג. הנשמות. א. בעניין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה". ב. אין סוף ברוך הוא. שעניינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד רצונו להטיב לנבראיו בבחינת אין סוף, המכונה אין סוף ברוך הוא. והוא הקשר שיש בין עצמותו לנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים. ג. הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב. (בעל הסולם, שמעתי, ג', עניין ההשגה הרוחנית)

האור העליון, הוא תמיד במצב המנוחה המוחלטת, ואינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו רגע, כי אינו נופל חס ושלום תחת המקרה והחידוש, וכל ענייני התפשטות האור העליון, הכוונה היא על ההמשכה מצד הנאצל, אשר מקבל מהאור העליון, כפי הכנת הרצון לקבל, דהיינו ההשתוקקות שבו. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק ב', אות ס"ב)

הן קניינים גשמיים והן קניינים רוחניים יש להם טבע אחד. כי כל תענוג, בין גשמי בין רוחני, מכונה בשם "אור". ובאורות יש לנו כלל, שאין לנו השגה. היינו, שאי אפשר לקבוע את צורתו הסופית שלו, אלא דווקא על ידי הכלים. היינו, שאנו קובעים את צורת האורות לפי תכונת הכלים. ועניין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות לדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול באור. (הרב"ש, אגרות, אגרת ל"ג)

מאחר ששורש הבריאה אינו יותר מכלים של בחינת חיסרון, לכן אין לנו שום השגה באור בלי כלי. לכן כשאנו אומרים שהבורא נקרא בשם גיבור, זהו דווקא בזמן שמתגלה מידת הגבורה עלינו. אבל להגיד שמות בזמן שלא מושג לנו השם הזה, היינו בחסרון מילוי הגבורה, טרם שבא השפע לתוכה, שאז אין אומרים שה' נקרא גיבור. נמצא, שאומר, שיש לקב"ה בחינת גבורה, אפילו שמידה זאת אינה מתגלה לנו. נמצא שנותן צורות באור בלי כלי. וזה שקר, כי לאור בלי כלי אין שום צורה. לכן לא רצו לומר "האל הגיבור", אם לא היה מתגלה בחינת זאת לתחתונים. (הרב"ש, דרגות הסולם, שמות נקרא רק כלפי התחתון)

עניין "וכל העם רואים את הקולות", שבזמן שקול ה' נשמע בלב אז הרגשה זו מספקת כמו ראייה ממש, "כי לא יראני האדם וחי", אלא על ידי זה ש"ראו את הקולות", שפירושו, על ידי קול ה' המתפשט לתוך הלב, לא לתוך האוזן, כי האוזן היא דבר חיצוני לאדם, כי רק הלב זהו האדם, לכן קול ה' " צריך לבוא לידי הרגשה בלב, ואז נקרא זה "רואים את הקולות". ואז כבר כל אחד ואחד חי בעולם שכולו טוב, ועניין "אתה בחרתנו" כבר הלב מרגיש, משום שכבר טועם מזיו נועם העליון וערבוּת מתיקות אור ה' מתפשטת בכל לבו, ואז רואים ש"אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". (הרב"ש, אגרות, אגרת מ"א)

אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, לדעת חכמת אדונם, והם יודעים ומסתכלים בסודות עליונים. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, סעיף 480)

מי שהוא בעל עיניים בתבונה, יידע ויסתכל בחכמת אדונו, ויידע אלו דברים עליונים, שמפתחות ריבונו נמצאים שם, אשר הם צפוּנים בתוך המשכן הקדוש. אשריהם בעולם הזה, ואשריהם בעולם הבא. (זוהר לעם, פקודי, סעיף 291)

בעת שחכמי האמת מבארים סודות הכתובים, הנה אותן המדרגות, שהכתובים מדברים מהן, באות בעצמן לאותם החכמים בעת ההיא, וממציאות את עצמן שיביאו אותן לגילוי. וזולת הסיוע שלהן, לא היה להם כוח לגלות שום סוד. (זוהר לעם, חיי שרה, סעיף 188)

ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום, ואני תפילה, וַאֶבְך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני, ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד ויהיו לים של עצמות. והנה קול אליי: אני אל שדי המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים, שלח ידך ואחוז בחרב כי עתה נתתי לך עוצמה וגבורה. ותלבישני רוח ה' ואחזתי בחרב, ותיכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו, והחרב ברשותי לקנייני הפרטי. ויאמר ה' אליי: שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה ארץ האבות הקדושים, ואֶעֶשך שם לחכם גדול ועצום ונִבְרְכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את השבר האנושי בישועה של קיימא, ואת החרב הזה תיקח בידך ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך אשר כל הדברים הטובים האלו יתקיימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת, ועל כן עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את חרבי בידיך תיכף יתעלם ויתבער מהארץ. ואסתיר פניי כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי, והחרב שהייתה למראה עינֵי דמיוני כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות של השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלא אור ונחת והַשְקֵט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: מי ייתן ואקנה לכל דָרי העולם מטיפת טוהרה של החרב הזאת כי אז יידעו שיש נועם ה' בארץ. ואשא עיניי והנה ה' ניצב עליי ויאמר אליי: אני אל אלקי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפניו ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם כראוי למעשה ידיי להתפאר. ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה, והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה, ואודה לה'. אז אמרתי לה': לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד כי מאִתך לא תצא הרעוֹת והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועיקש בכל מעשי ידיך העליונים ותחתונים יחד. ונמלאתי חכמה נהדרה ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום ימים רבים שמונים ומאות יום. בימים האלה עלה על לבי לערוך תפילה לה' לאמור: הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים ואין דבר בעולם אשר ייפָּלא ממני, אולם את דברי הנביאים וחכמי ה' איני מבין כלום, גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי, והרהרתי: הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים ואני עדיין את שיחתם איני מבין. ובטרם אקרא והנה ה' שורֶה עליי ויאמר: הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה, ומה שאלת ממני ולא נתתי לך? ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם? והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה': הלוא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גווייתי וכל הטובות והייעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכול מיועד, ואם כן מה יהיה שבגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך, האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני? ויישבע לי ה' בשמו הגדול והנורא ובכיסאו הנצחי כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות, ואם אחטא ואם לא אחטא חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח ושמעתי ושמחתי מאוד. ובמלׂאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל הייעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה', ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה' אשר הודיעני, ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם הריקים מכל ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו, ואני שָׂבע והלל הולך ושמח וכמו מצטחק על האומללים האלה, ונגעו אליי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי – יהיה מה שיהיה ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון להועיל את בני העולם האומללים להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי עם כל זה לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד. ויהי בבוקר ואשא עיניי וראיתי יושב בשמיים ישחק עליי ועל דבריי ויאמר לי: מה אתה רואה? ואומר אני רואה ב' אנשים מתאבקים יחד, אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש כמו קטן שנולד, והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם. ויאמר לי ה': זה הקטן גדול יהיה. ויפתח הקטן את פיו ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צורכם, אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה' ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה'. ויאמר לי ה': קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קֵדמה, ונשאתי עיניי וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשווה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקודם, ונפלאתי מאוד. אחר זה היה דבר ה' אליי במחזה לאמור: שכב על צדך הימני. ואשכב על הארץ, ויאמר לי: מה אתה רואה? ואומר: אני רואה גויים ולאומים רבים מאד מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם. ויאמר לי ה': אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך. (כתבי בעל הסולם, נבואתו של בעל הסולם, לקוח מתוך כתב יד)

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/GUT78

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest