דף הבית / אקטואליה / מה המניע של הרוצח מלאס וגאס?

מה המניע של הרוצח מלאס וגאס?

האומה האמריקנית מבולבלת. לצד ההלם, הכאב, הפחד, השיתוק וחוסר האונים, לנוכח הירי ההמוני והקטלני שידעה האומה האמריקאית לאורך ההיסטוריה, לא ברור לאן מפנים את הכעס הצורב?

הרי לא מדובר במחבל מטעם ארגון טרור נודע, כזה שקל להתאחד נגדו ולהפנות אצבע מאשימה על אכזריותו, אלא מדובר על השכן ממול. זה שמברך אותנו בבוקר טוב בחנייה, זה שנתקלים בו בסופר עם עגלת הקניות, זה שיושב לצדנו באספת הורים. סטיבן פאדוק, שריסס למוות יותר מ-58 בני אדם ופצע לפחות 515 נוספים בהופעה בלאס וגאס, הוא אזרח אמריקאי מן השורה: גבר לבן, מבוגר, בן 64, נשוי, ללא כל עבר פלילי. פאדוק היה מולטי-מיליונר שהחזיק במספר רישיונות טיס וניהל קומפלקס דירות. פאדוק, למעשה, היה יכול להיות כל אחד ואחד מאזרחי המדינה.

בראש ובראשונה, מסקרנת החידה הבלשית: מה היה המניע של פאדוק? הרי לפאדוק, כפי שמעיד אחיו, אין סיפור חיים שבו הוא נפל קורבן, אין עבר של מחלת נפש או טראומה כתוצאה מילדות עשוקה. אמנם לאור העובדה שאביו היה שודד בנק, זועק כל פרשן שפאדוק היה פסיכופת, אך זוהי אמירה שבעיקר נועדה להרגיע אותנו. אמירה שבאה להקיא את פאדוק מהחברה שלנו, למגר אדם כמותו הפוגע בערכי החברה המקודשים לנו. לא שאני טוען נגדו אחרת, אבל בואו לרגע נציב בפנינו מראה, ונבחן את פני החברה האנושית שהצמיחה מתוכה רוצח שירה בבני אדם כמו בברווזים במטווח, מתוך חדר מפואר בקומה ה-32.

פאדוק חי בחברה האמריקנית של 2017, חברה שבה האצבע קלה על ההדק. די לסרוק בחטף מקצת מאירועי הירי הקטלניים שידעה אמריקה, כמו: פיגוע הירי במועדון הלהט"ב באורלנדו ב-2016 שבו נרצחו 49 בני אדם, הטבח בבית הספר ב"סנדי הוק" ב-2012 שבו נרצחו 27 בני אדם מתוכם 20 ילדים, הטבח בווירג'יניה טק ב-2007 שבו נרצחו 32 תלמידים ומרצים, ועוד מעשי טבח רבים. בכולם הפזמון הצורם חוזר: ירי של אדם או בני זוג, שטובחים ללא הבחן בכל הנקרה בדרכם. אולם מהם הגורמים הבולטים, החוזרים ומעוררים את אותו שד מרושע בסביבה האמריקאית?

כלי התקשורת – הטלוויזיה האמריקאית משדרת 812 מעשי אלימות בשעה, והאמריקאי הממוצע צופה עד הגיעו לגיל 18 ביותר מ-200 אלף סצנות אלימות, מתוכן 16 אלף מקרי רצח (!). ילדים נחשפים לתוכן פורנוגרפי קשה מגיל 11 בממוצע. אם למישהו נדמה שהוא חסין מפני תוכן אלים, אז פסיכולוגים מסבירים שסף הרגישות הולך ועולה מיום ליום. כך יוצא שכיום אנו יותר ויותר אדישים כלפי וידאו או טקסט שבעבר היו מזעזעים אותנו. זה לא מסתיים בזה, כדור השלג הולך וגדל: חוסר הרגישות מצדנו מחייב את אנשי הוליווד ויצרני המדיה למיניהם להקצין את התכנים לזוועתיים בקנה מידה חסר תקדים, ולגרום לנו להתמכר אליהם יותר ויותר. כך בהדרגה מידרדרים להם ערכי התרבות והחברה שלנו ומגיעים לשפל המדרגה.

הזמינות לנשק – מבחינה סטטיסטית כמעט כל אזרח אמריקאי נושא כלי נשק. כמעט מאה אנשים נהרגים מדי יום בארה"ב מאקדחים ורובים, מאז 1968 מתו כ-1.5 מיליון אמריקאים כתוצאה משימוש בנשק חם, והקלות בה ניתן להשיג נשק היא בלתי נסבלת (או נסבלת, תלוי את מי שואלים). אגב, בעיר ההימורים בנבדה לא צריך רישיון כדי לרכוש או להחזיק רובה ציד או אקדח. מותר לרכוש נשק אוטומטי ומשתיקי קול ולשאת אותם בציבור – מעשה שאסור במדינות אחרות בארה"ב.

השסע החברתי – אין ספק שהפילוג והקיטוב באמריקה רק מעודדים התפרצות של מקרי אלימות. בטח לא בולמים אותם. הקיטוב הוא קרקע פורייה לשנאה שלא מפסיקה לבעבע לעומק החברה האמריקאית, ואחת לתקופה פורצת לחוץ במופע אימים. הפעם פרצה בלאס וגאס. אבל השנאה שורשית יותר. בעוד האומה האמריקנית מבכה על בניה ונסערת מהאירוע המחריד, יש שבוחרים לרקוד על הדם. היילי גפטמן-גולד, סגנית נשיא רשת CBS ויועצת משפטית בכירה בחברה, צייצה בפייסבוק: "אני לא מרגישה סימפתיה כלפי ההרוגים, מפני שחובבי מוזיקת קאנטרי הם לרוב רפובליקנים חולי נשק". גפטמן-גולד פוטרה בו במקום, אבל השנאה והפילוג נותרו על כנם והם לא ייעלמו בקרוב.

הפוטנציאל להתלקחות בסביבה אלימה שכזאת הוא עצום, אפילו אם מדובר באדם נורמטיבי שחי בה. בסביבה שדומה לסיר לחץ, מתח ודוגמאות אלימות למכביר, כל מה שנדרש כדי להצית את שדה הקוצים היבש, הוא גפרור אחד של שנאה. החומר הדליק והטבעי שבכל אדם הוא האגואיזם. ברגע שהאגו מתלקח, הוא מנתק את האדם מהשכל הבריא, מתפרץ ללא שליטה וגורם לו לעשות מעשים בלתי שפויים. זאת החברה שפאדוק חי בה.

אז איך נעצור את הפאדוק הבא שמסתובב חופשי בינינו, כשאיש אינו יודע לחזות מתי יתפרץ מתוכו האגו? על השאלה הזאת ענה הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו. "ברגעי טרגדיה וזוועה, אמריקה מתאחדת כמו שעשתה תמיד. קשרי האזרחות, הקהילה והאנושיות המשותפת לא יישברו באמצעות אלימות, למרות שאנו חשים עצב. יחסי אהבה המגדירים אותנו היום יוסיפו לנצח. בזמן הזה אנחנו מחפשים משמעות בכאוס, אור באפלה. התשובות לא באות בקלות, אך גם המרחב החשוך יואר באור יחיד, והייאוש הקשה ביותר יואר בתקווה".

צודק טראמפ בדבריו שהאיחוד הוא הפתרון. אולם, איך נחזק את הקשרים בינינו כך שלא יישברו באלימות? איך נפעל כך שהאהבה תוסיף לנצח? איך נגרום לאיחוד חזק יותר מעל הרשע?

הפוטנציאל לרשע קיים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. זהו האגו שטבוע בנו ומניע אותנו לכל אורך חיינו. מה שייקבע את האופן שבו האגואיזם יבוא לידי ביטוי באופן חיובי תלוי אך ורק בהשפעת הסביבה עלינו. בכוחה של סביבה טובה לעטוף אותנו באהבה, להזין אותנו בתוכן בריא, לספק לנו דוגמאות חיוביות, לעצב את תודעתנו, ולקדש את הערכים החשובים לנו כך שיפעלו לטובת קידום החברה. בעזרת סביבה טובה נוכל להפוך את השנאה לאהבה, את הפירוד לחיבור, את הרע לטוב.

לאור העובדה שאנו יצורים חברתיים שמושפעים מהסביבה, מכל סביבה, עלינו לשמור על אקלים חברתי שבנוי ביסודו על ערך החיבור בין בני האדם. ממש כפי שאנו דואגים בקפדנות יתרה לסביבה שמקיפה את ילדינו מיום היוולדם, כך עלינו לדאוג ולפתח את הסביבה הנכונה, הבריאה והטובה שתגדל אותנו מרגע לרגע. לו היינו מתחילים לעסוק ברצינות, בעקביות ובשיטתיות בשיפור האווירה בסביבה, דרך הידברות ופרסום קבוע של חכמת הקבלה, השיטה לבניית קשר חיובי בין בני האדם בחברה, אז היינו מעוררים את הכוח החיובי היחיד שיכול למנוע מה"פאדוק" שבנו ללחוץ על ההדק.

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/jxyjD

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest