דף הבית / אקטואליה / ישראל היום / כך ישראל תחזיר לעצמה את הניצוץ שאבד

כך ישראל תחזיר לעצמה את הניצוץ שאבד

ללמוד מהם כדי לחזור לעצמנו: כך ישראל תחזיר לעצמה את הניצוץ שאבד

החלוצים הציונים פעלו נגד כל היגיון בריא, נגד כל הסיכויים ומעל לכל חשבון אישי. הם הצליחו מעל למשוער. ערב יום העצמאות השבעים, ומדינת ישראל כמו אינה זוכרת מהי, מאין באה ולאן מועדות פניה. כך נזכיר לעצמנו מי אנחנו ולמה אנחנו מסוגלים.

שנת 1935, עולים יהודים מגיעים באניות אל נמל חיפה, השער לנופי הארץ. חלוצים וחלוצות מרחבי העולם, ששנאת ישראל בגולה עוררה אותם לעלות לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. הם הגיעו חדורי מטרה להפריח את השממה, להשתתף בבניין האומה ולהקים התיישבות קבע. זקופים וגאים יצאו כגדוד אל העבודה העברית הקשה והמפרכת, צועדים יחד בהתלהבות ובקול שירה לכבוש את האדמה במעדר, בקלשון ובמחרשה. לא אחת הקשר המרגש והמיוחד ביניהם גרם להם לפרוץ בשמחה ולפצוח בריקודי הורה.

החלוצים ראו בשיבה לארץ את הגשמת הציונות, "הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה", כפי שבן גוריון הפליג לתאר את החלוציות. רוח הקוממיות והאחדות שנשבה בקרב החלוצים נחרתה היטב בתודעה העברית. עוד בשנת 1916 תיאר טרומפלדור באוזני ז'בוטינסקי את דמותו של החלוץ המסור, שמקריב את צרכיו הפרטיים למען המטרה המשותפת, דמות שתהפוך במרוצת הזמן לסמל לאומי: "יהיו לנו אנשים המוכנים לכל מה שתדרוש ארץ ישראל, לכל מה שיש בו צורך בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול". "אבל אין בני אדם כאלה", משיב לו ז'בוטינסקי. "יהיו", ענה טרומפלדור בביטחון גמור, "יהיו".

ואכן חלוצים רבים היו גם היו. וככל שהחלוציות פעמה בלב האדם, ככל שהאידיאה שרתה באווירה המדברית והיישוב כולו התמקד במטרה המחייבת, קל היה לאמץ ערכים שורשיים של הקרבה אישית, ויתורים ומסירות נפש גדולה.

אדם אחד יכול לשנות את העולם

החלוץ הראשון שפעל בדרך זו היה אברהם אבינו. אברהם יצא נגד עבודת האלילים שהייתה נהוגה בחברה בזמנו ואף בבית אביו. הוא יצא נגד התפיסה שקיימים אלים רבים, כוחות רבים השולטים בחיינו, והביטוי לכך היה שבירת הפסלים, מקור הפרנסה העיקרי של משפחתו. הבשורה הגדולה של אברהם הייתה ההכרה בכוח עליון אחד שמנהיג את העולם, אל אחד יחיד ומיוחד, כוח טוב ומיטיב, כוח של נתינה ואהבה, שאם רק היינו מתקשרים אליו במקצת היו חיינו מלאי סיפוק ואושר.

באותם זמנים בממלכת בבל שבה חי אברהם, פרצה מלחמת אחים בין התושבים. האגואיזם שהתעצם בלב הבבלים הפריד אותם איש מרעהו, בלל את שפתם והעיר בהם רגשות שנאה עזים. בתוך כך הבחין אברהם בשתי תופעות מנוגדות: מצד אחד, כוח שנאה שלילי – אגואיזם טהור, ומצד אחר, כוח אהבה חיובי – כוח עליון. אברהם קרא בקול גדול לתושבי בבל והזמין אותם להתארח באוהלו. רבבות הגיעו והוא לימד אותם את עקרון היסוד של הטבע – "על כל פשעים תכסה אהבה" – כלל פשוט שמאפשר לשני ניגודים להתקיים במקביל ולחיות בשלום זה עם זה.

בשכבה הראשונה של מערכת היחסים בין בני האדם, במקרה שלנו הבבלים, נפערו שסעים עד כדי שנאה עזה, ואילו בשכבה השנייה, ברובד עמוק יותר של מערכת היחסים, "נכסה" אותם באהבה. שום רגש לא נעלם, אלא מתוך הפער שמתעצם בין שכבת השנאה לשכבת האהבה, מתגלה מרחב חדש, מקום שבו הכוח העליון כולל ומחבר את שניהם לאחד. ברבות הימים הפך עקרון יסוד זה של הטבע, סוד ההתקשרות הייחודי, לחכמת הקבלה. בשונה מכל שיטה אחרת, ייחודיותה של הקבלה היא בשמירת הניגודים תוך בניית מקום חדש ומשותף מעליהם. רק כך עוצמת החיבור בין בני האדם מוכפלת, והתובנה הרגשית והשכלית שמתגלה בכל פרט ופרט מורגשת פי עשרות מונים.

אלה שהלכו לאורו של אברהם אבינו – בבלים זרים שהתקבצו מחמולות שונות – התגבשו והפכו להיות עם ישראל – קבוצת חלוצים שהתעלו מעל האגו הפרטי לעבר חזון משותף. למה ישראל? על שום רצונם להידמות י?ש?ר לאל, לתכונת הנתינה והאהבה של כוח הטבע האחד, השלם והנצחי. מרגע שנוסד עם ישראל הייתה לו מטרה אחת בלבד: לשמש דוגמה לאחדות עבור יתר חלקי האנושות המפורדים – להיות "אור לגויים".

גלות איש מרעהו

מאז העם היהודי עבר תהפוכות רבות. לאחר חורבן בית המקדש השני שוב גבר האגואיזם ושנאת החינם התעצמה. אהבת האחים וערך האחדות הנעלה חדלו להאיר את החזון הרוחני, והעם התפזר לכל עבר למשך אלפיים שנות גלות.

לא לעד יכלו היהודים לנדוד ברחבי העולם ולהתבולל בקרב עמים אחרים, שכן מוטלת עליהם אחריות גדולה ומחויבות להעביר לעולם את השיטה לחיבור. בכל פעם שניסו היהודים להתכחש לתפקידם, הם חוו אנטישמיות, ובכלל זה עלילות דם ופוגרומים. כאשר אלה גברו ביתר שאת, התעורר בהם צורך עז להיות חלק מעם מאוחד שחי בארצו, או לפחות מתלכד במקלט משותף. בד בבד הולכת ומתגבשת הציונות כפתרון לבעיית הגלות, זיק של תקווה ניצת בלב היהודים ופניהם היו נשואות לארץ ישראל. השאיפה: להקים מדינה יהודית משגשגת ופורחת על אדמת ארץ ישראל.

החלוציות הייתה פרי השראתו של הכוח העליון. בדרכו הייחודית והנסתרת עורר את רוח החלוציות בנפש היהודים, כדי שייאספו מכל קצות תבל ויבנו חברת מופת עבור כל העולם. דגם בחומר וברוח לתחיית קשרי הערבות ההדדית בישראל, והפצתו ברחבי העולם. אך במקום זאת, ובניגוד לציפיותיהן של אומות העולם, הם התמקדו בבניית חומה ומגדל, מושבים וקיבוצים, בהקמת צבא הגנה חזק ובפיתוח תעשייה משגשגת, טכנולוגיה משוכללת ורפואה פורצת דרך.

החלוציות בשעתה הייתה תנועה אידיאולוגית מנצחת, שפעלה נגד כל היגיון בריא, נגד כל הסיכויים ומעל לכל חשבון אישי. החלוצים הצליחו מעל למשוער. אולם ההיסטוריה הארוכה נועדה להכשיר את היהודים לתפקיד גבוה ונעלה יותר, לחלוציות רוחנית שלא נראתה מאז ימי בית המקדש שבו חיינו כאיש אחד בלב אחד, חלוציות שמטרתה אחת: לסלול לכל המין האנושי גשר צר לעולם מחובר ומאושר.

חלוציות רוחנית

ערב יום העצמאות השבעים, ומדינת ישראל כמו אינה זוכרת מהי, מאין באה ולאן מועדות פניה. שכחנו את הכלל הנעלה שהופך אותנו לעם: "ואהבת לרעך כמוך". השתקנו את הקול הפנימי שזועק לאחדות מעל כל הפלגים. כיבינו את הניצוץ שמושך לגילוי עומק הבריאה. אך עדיין עומדת בפנינו האפשרות להרים את המפרשים ולהפליג לעבר היעד. "חלוציות היא קודם כל אי-השלמה עם המציאות", כתב בן גוריון. די שנתנגד למציאות הישראלית המפורדת, לטבע האגואיסטי הבזוי שמדרדר אותנו לפי התהום, כדי שתיווצר אווירה נכונה שתשלהב מחדש את הדחף שנטוע עמוק בליבנו. אין צורך ואין זמן מיותר להמתין עד לחגיגות המאה.

ביכולתנו לעורר כוחות חיבור מחודשים שטמונים ביחסים בינינו, חלוציות שבעזרתה נפרוץ את החומה שחוצצת בין המציאות העגומה שבה אנו חיים כיום, ובין המציאות המאוחדת והשלמה שאליה הכוח העליון מנווט. בעזרתו נחזור לנקודת המוצא של החלוצים: נחדש את זהותנו הרוחנית ונבנה כאן חברה למופת. ע?ם שמכסה על כל הפשעים באהבה. מדינה שפועלת ברוח האחדות ובאהבת הזולת, מעל הפלגנות והסכסוך, כקרש קפיצה לקשר עם הכוח העליון שכולו אהבה. ארץ חמדת אבות שהיא כל כולה מימוש חלומם של אבות אבותינו, הנביאים, ראשי הציונות, גדולי האומה וגדולי המקובלים כאחד.

שוטי הנבואה

הכרת הכוח העליון אינה מושג דתי או מיסטי, אלא מושג שכולל בתוכו את כל כוחות הטבע, את החוקיות המלאה שהכרחית לתפקודה של האנושות התועה בחיי היומיום.

בין אנשי העלייה הראשונה הייתה קבוצה מיוחדת באופייה, סמל לחלוץ הציוני – הביל"ויים (ראשי תיבות של "בית ישראל לכו ונלכה"). חברי התנועה היו סטודנטים יהודים חילוניים ששאפו להקים בארץ ישראל מושבה שיתופית עצמאית, שתהיה מופת לכל מפעל ההתיישבות היהודית. לאחר תלאות רבות הם הצליחו להקים את העיר גדרה, אבל הישגיהם לא היו גדולים. הם ראו ביישוב מטרה, ליצור חיים טובים עבור עצמם, ולא כאמצעי ליצור חיים טובים עבורם ועבור כל העולם. הביל"ויים ויתרו על האידיאה להיות "אור לגויים" וכשלו, ויתור אשר התבטא לבסוף בקיצור שם התנועה, שנולד מהפסוק של הנביא ישעיהו (ב', ה'): "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

החלוצים החדשים לעומת זאת, הם חלוצים רוחניים שחפצים בהתקדמותו הרוחנית של עם ישראל, שמשוועים לבנות ע?ם, חברה ומדינה רוחנית. מבחינה חומרית כמעט ולא חסר כאן כלום. לכן קבעו בעל הסולם והרב קוק – גדולי מקובלי המאה העשרים – כי עצמאותנו תלויה באופן ישיר בהשגתה של עצמאות רוחנית. "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידיאה", כתב בעל הסולם במאמר "השלום". במילים אחרות: לא ניתן לבנות כאן חברה שתתבסס על ערכים ועקרונות אגואיסטיים פרי מוחם של בני האדם. חזרנו לארץ רק כדי לבנות בה חברה המושתתת על אהבת אחים, ולאחר מכן ללמד את העולם כולו "איך עושים את זה". זו בלבד ההצדקה לקיומנו כאן. לכן, אם בעבר שברנו אבנים כדי לבנות בית אחד, כיום עלינו לשבור את הלבבות כדי לבנות לב אחד.

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/7ztug

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest