הקנאה מאלצת להתייגע. הקנאה מועילה, אם היא מביאה למטרה. אני מעריך את הקנאה: זהו חבל, אשר החברים זרקו לי, לטובע. אני אוחז בו ולכן אני רוצה שהחברים יהיו גבוהים וחזקים יותר, שהרי אני תולה בהם את כל התקוות שלי.
אני טובע בזרם האגו.
החברים זרקו לי חבל.
אני מתפלל עליהם, לא על עצמי!
החברים מעצבנים אותי.
אני חייב לאהוב אותם כך, שבמקומם ארגיש את הבורא.
האמת נגעה בי:
אני הבנתי: אם גדלות הבורא שבי תהיה גבוהה מהכול, היא תצילני!
בכל אחד יש נקודת קשר עם הבורא
המקובלים חייבים להפעיל אותה.
כך יתקן העולם.
אני מבטל את האגואיזם כדי להיות כמו הבורא.
אבל האם אין זה אגואיזם גדול עוד יותר?
אני בספק…
על אף שהמטרה לא נראית
רחוקה כחלום אך כמה משמח שקיימת היא!
השמחה האירה את החושך.
זוהי הנקודה שבלב.
כניצוץ, היא נגעה בבורא.
בתיה שבשמים
בת פרעה ובת ה'
עוטפת את כולם בשמיכה של אור
(על פי זוהר, לך לך)
קרוב השם לנשברי לב,
לאלה שהתייאשו מלהנות לו – הוא מתגלה.
הרי לב השבור מהניסיון להגיע לבורא – הוא השלם ביותר!
(על פי רב"ש. עבדו את ה' בשמחה)
היום השקר ניכר בעין בלתי מזוינת. כשמביטים בהמון "המלכים הערומים", העולם מכיר ברע. השקר נסדק והתפרים נפרמים, ואילו האמת יוצאת לאור. האמת אינה מסבירת פנים – אבל בלעדיה, כמו בלעדי אבחנה רפואית נכונה, אי אפשר להירפא. שקר שהתגלה – קרוב לאמת. זוהי האמת.
פסח הוא תהליך של גדילה רוחנית, שאינו קשור להיסטוריה. מהותו בהכרת גדלות הבורא, שיוצר את האדם מתוך האגואיזם. את מדרגות גילוי גדלותו של הבורא מפסלים מחמר האגואיזם. אדם בעברית מקורו בצמד המילים "אדמה לעליון".
הגילוי הראשון של גדלות הבורא מתרחש בפסח (פה-סח, מלשון לפסוח, לעבור). מתגלה הרגשה של שליטת הבורא בכל והכרה בכך ש"אין עוד מלבדו". מידת הגדלות הבורא טומנת בחובה כוח רב יותר להתפתחות מכוונת. הפסח מוציא אותנו ממצב מבולבל.
חשיבות הבורא תלויה בסביבה. אם הסביבה אינה מחשיבה את הבורא, הבורא מאבד מערכו בעיני. לכן עלינו לשמור כל הזמן על חשיבות הבורא בינינו. חשיבות הקבוצה, העשרייה, הלימוד, המורה – הכול, בסופו של דבר, מסתכם בחשיבות הבורא בינינו.
העגלה סחבה אותי בדרך חתחתים…
לפתע הפרד קם על רגליו ופרס את כנפיו, כאילו היה מלאך.
הכרתי את גדלות הבורא.
בגלות אנחנו מרגישים את עצמנו מחוץ לגדלות הבורא. הדבר קורה במכוון, על מנת שנרגיש את הגלות. לכן, הגלות מסתיימת בתחושה של חוסר אונים וייאוש מוחלט. רק טיפת האחדות שהושגה בחושך מצרים שומרת על האדם – זהו קץ הגלות.
הנפילה לייאוש עמוקה עוד יותר –
אולם, מתעוררת טיפת האחדות.
ניצוץ של אור בתוך חושך מצרים.
הדור שיחליף אותנו הם אנשים רציניים. אי אפשר לקנות אותם בשום דבר. הפרסומות חסרות תועלת. הם מבינים את בעיות העולם המודרני. הם מביטים על העולם המפורד "ממרחק", "מלמעלה", מתוך מהותם האינטגרלית הפנימית. ולכן היחס שלהם לעולם ריאליסטי יותר.
העבודה הרוחנית מתחילה מהלאוין, מאיסורים, כדי לצאת מהאגואיזם. לעלות מהאגואיזם ולאחר מכן ליפול שוב, עמוק יותר, כדי להעלות לאחר מכן גבוה יותר. עליה פירושה חיבור עם הקבוצה, ירידה פירושה דחיה. כך אנו עוברים דרך "מ"ט שערי טומאה (האגואיזם)" בהתעלות מעליו.
אי אפשר לעלות ל-50 השערים, שהרי זוהי היציאה המוחלטת מהאגואיזם. לכן האדם זועק והאור העליון, הבורא בכבודו ובעצמו, מציל אותו. לאחר מכן אין עבודה מול האגואיזם – כבר לא עובדים על ביטולו על ידי הלאוין, אלא להיפך, משתמשים ברצונות והופכים אותם מאגואיסטיים לאלטרואיסטיים.
אגואיזם זהו רצון לבלוע.
התחרות מביאה למלחמות.
אני יודע כיצד לספק לכל אחד את הכול, שלא על חשבון אחרים.
אגו הינו מפלצת, לאחר שבלע את כל היגיעות שלי, הוא יקיא אותן באחת, כשהוא הופך אותן מקבלה להשפעה, לשמחתי! האגואיזם הינו תולדה של הבורא.
לא הוא מזיק, אלא השימוש בו.
לכן הוא נקרא "עזר כנגדו".
מט' שערי טומאה נועלים אותנו בקבוצה, ואילו השער הנ' הופך את הרע לאהבה. את כל השערים פותחת חשיבות הבורא. זוהי מתנה גדולה להיוולד עם נקודה שבלב – זוהי הזדמנות שנותן לי הבורא!
כיצד לא להחמיץ אותה?
אני מודאג…
אפילו אם נולדת עם הנקודה שבלב, אתה אחד מהאלף, הנכנסים אל החדר. האם תסיים אותו – , תלוי ברצון הבורא. הדחף להשמיד את האגואיזם – זהו אותו האגואיזם! נכון הוא: לפנות לבורא.
אם תפעל בעצמך, רק תכפיל אותו!
לקלף מעצמך את קליפת הכוונות – המחסומים להתחבר עם הקבוצה – זהו התנאי לפריצה לבורא. זהו פסח!
חשיבות הבורא מביאה תענוג מההיפטרות מהאגו – פרעה. על אף שרעיון הבריחה עדיין אינו מובן לי…
קראו עוד בטוויטר שלי.