דף הבית / יחסים / האם זו אותה העצמאות שעבורה אנו מוכנים לשלם בחייהם של קרובנו?

האם זו אותה העצמאות שעבורה אנו מוכנים לשלם בחייהם של קרובנו?

זה היה בשנת 1982, במהלך מלחמת "שלום הגליל". רב"ש כהרגלו היה מעביר שיעורים ליליים בחכמת הקבלה. כל שעה השיעור הופסק והוא היה יוצא מהחדר לשמוע חדשות. ואז אחד התלמידים שאל אותו: "האמנם החדשות חשובות עבורך יותר מאשר קריאת ספר הזוהר? רב"ש ענה: "שם נמצאים הילדים שלי".

באותו זמן הילדים שלו לא היו בחזית. רב"ש דיבר על החיילים שנלחמו על זכותנו לחיים של שלווה ושלום. הוא הרגיש את כל העם כגוף אחד ודאג לחיילים, כאילו היו ילדיו ממש, המילים הללו נחרטו בזיכרוני לכל החיים.

היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון של הנופלים במערכות ישראל וקורבנות הטרור ואת יום העצמאות. שני ימי הזיכרון הללו קרובים זה לזה, כמו אחים וזה נכון. אסור לנו לשכוח, איזה מחיר גבוה אנחנו משלמים עבור עצמאותנו. אבל בואו נשאל את עצמנו: האם זו אותה עצמאות שאליה אנחנו שואפים ועבורה אנחנו מוכנים לשלם בחייהם של קרובנו?

אנו רואים, שימי הזיכרון, והקורבנות הרבים, לא באמת מקרבים אותנו להפסקת המלחמה והעצמאות הנכספת. להיפך, רגשות היציבות והביטחון שלנו הולכים ומתפוגגים יותר ויותר בכל יום שעובר. כל עוד אלה לא נעלמים לחלוטין, עלינו למצוא פתרון שישים קץ לקורבנות הרבים.

מפני שלא את החיים צריך להקריב, עלינו להקריב את האגו שלנו כקורבן. לוותר על הגאווה, השנאה והאדישות שלנו כלפי אחרים ולהרגיש אותם כקרובים לנו. דווקא כינון של יחסים ידידותיים ייצור עבורנו רגש של ביטחון ששום איום לא יהיה מפחיד.

"כאשר בעם ישראל שורים אהבה, אחדות וידידות, הוא נמנע מצרות" ("מאור ושמש").

ביום הזיכרון לנופלים מאחד אותנו כאב משותף. ולמרבה הצער, הגורם היחיד שמסוגל היום לחבר אותנו, הוא האיום החיצוני. כולנו מכירים טוב את התופעה הזאת: כאשר שומעים אתת האזעקה, מתעורר בנו רגש שאנחנו עם אחד ויחיד ואז המשותף גובר על האישי, וכולנו מוכנים לעזור זה לזה.

אבל ברגע שהאיום נעלם, אנחנו כביכול נופלים שוב לתרדמה. ואת האיחוד הזמני דוחקים הבוז, ההתנשאות ואפילו השנאה. החולשה הגדולה ביותר שלנו, זה הקרח שבלבבות שלנו. הפירוד, שבזכותו האויבים שלנו מתחזקים.

בחכמת הקבלה נאמר שעם ישראל ואומות העולם, אלה שני חלקים מנוגדים במערכת אחת יחידה. הם יוצרים איזון כמו במאזניים, זה כנגד זה. כאשר עם ישראל משיג איחוד, הוא "מתעלה", מתחיל להוליך את אור הבורא לעולם. ואז אומות העולם אינם באות אליו בטענות.

אבל ברגע שאנחנו שוכחים את המשימה שלנו, להוליך ולהביא אור לאומות העולם, הם מיד מזכירים לנו את זה על ידי מלחמות, פוגרומים, התקפות אנטישמיות… לכן או שהשלום ישרה על פני האדמה, או שתפרוץ מלחמה, זה תלוי במאמצים שלנו לאיחוד.

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest