קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: לא הבנתי, כיצד יסורים פיזיים יכולים להוליד תפילה ולעזור לי להשיג איזו רוחניות? האם יסורים פיזיים קשורים לרוחניות?
תשובתי: יסורים פיזיים אינם קשורים לרוחניות. על אילו יסורים אתה מדבר? על כאב ברגל? אם כואבת הרגל, אז צריך ללכת לרופא. ואילו חכמת הקבלה מדברת על יחס לזולת, רק לפי זה אנחנו בודקים את עצמנו, עד כמה אנחנו בסדר או לא.
מדוע אנחנו בעולם הגשמי מרגישים בכלל יסורים כלשהם, שאינם קשורים ישירות עם הדרך הרוחנית? מפני שכתוב: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". "גוף" זה האגואיזם של האדם, ואותם יסורים מקרבים אותנו לשאלות: לשֵם מה אנחנו סובלים ולמה? מה משמעות החיים שלנו? וכך האדם מתקרב בהדרגה לשאלות על המהות.
אך אין זה אומר, שאם כואבת לי הרגל, אז אני מיד צריך לחשוב על הבורא. קודם כל, אני צריך לגשת לרופא ולהתרפא. אבל אם אני מרגיש, שמתלקחות אצלי הטענות כלפי החברים וכלפי הקבוצה, אז זו כבר בעיה, שאיתה צריך לפנות לבורא.
כלומר, יש יסורים שעוברים "בבשׂר החי" ואיכשהו, בעקיפין, מקדמים אותנו אל המטרה, כי אנחנו רואים עד כמה זמניים ואפסיים הגוף שלנו והחיים שלנו ועד כמה אני חלש ותלוי בכאב הזה. ויש יסורים שמגלים לי, עד כמה אני הפוך ומנוגד למטרה. ושָם דרוש לי כבר רופא אחר, לא רופא אף-אוזן-גרון, אלא את הרופא הבכיר מכל הרופאים, רופא לשבורי לב.
הרי הלב שלי, הרצון שלי, הוא זה ששבור! שבורה הנשמה, שאותה הוא צריך לתקן.
הפנייה לבורא מכל סיבה שהיא החלה מכך שהבנו באופן אגואיסטי את הקשר שלנו עימו, למען הרווחה שלנו, ולא למען התיקון שלנו. לכן כולם כל הזמן מאמינים שיבוא הטוב, למרות שתמיד מגיע ההיפך. אך הם עיוורים, ולמרות שהם אינם רואים את התוצאה הרצויה להם, הם אינם מתייאשים, מפני שהאגואיזם אינו מאפשר להפסיק לעבוד למענו…
אילו רק פקחו את עיניהם, היו רואים שאין בורא, אלא יש חוק טבע בלתי מתפשר שמאלץ אותנו להידמות לו, להפוך להיות טובים, בניגוד לעצמנו.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 09.05.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הרמזורים של נשמתי
ייסורי אהבה מתוקים
