אומץ לב של מקובל

אנחנו בדרך כלל בוחרים תשובה שבה בוחרת הסביבה שלנו, אפילו אם אנחנו מבינים שהיא שקרית, לא הגיונית, ומנוגדת להיגיון הבריא. זה קורה, כאשר אדם מקבל החלטה לפי העיקרון "כמו כולם" ובהשפעה של התנהגות לא הגיונית של אחרים.

כאשר אדם מודע לבחירת הקבוצה, משתנה אצלו התפיסה תחת הלחץ של הערכות קבוצתיות, אפילו אם הקבוצה טועה באופן ברור. האדם תופס את המציאות שמעוותת על ידי דעותיהם של אחרים מפני שלא במודע, הוא תמיד רואה את העולם דרך אחרים.

לגלות את העולם העליון, זה אומר לשנות את התפיסה שלך, לכוון את עצמך לתפיסה דרך החברה ולשם כך נחוצה הקבוצה. אבל גם בשינוי כזה בתפיסת המציאות, מופיע באדם פחד של ניתוק מהחברה, מהעולם, הרגשה שהוא כביכול נוטש את כולם. (בעל הסולם, "שמעתי" ד', "סיבת הכבדות").

בחכמת הקבלה לאדם קשה להחזיק בהשקפות שלו. הוא מרגיש סכנה ללכת נגד הדעה המקובלת ועל אחת כמה וכמה לומר את האמת. מופיע בו פחד "בהמי". אחרי הכול, האמת אינה ברורה לכולם. חברה אגואיסטית מתנגדת לחכמת הקבלה, אבל "הזמן עושה את שלו".

אף אחד אינו חופשי מהשפעת הסביבה. ואם חברה סבורה שהמלך אינו ערום, בניגוד למציאות, אז דרוש אומץ ללכת נגדה, מפני שהחברה מוכנה לרמוס כל יריב, במיוחד כזה שפוגע בערכים קדושים!

איזו אחריות מוטלת על מי שאוזר אומץ לטעון את ההיפך! אם דעת החברה רומסת תחתיה בקלות שיקול דעת של כל אחד מאיתנו (מה גם, ששיקול הדעת נוצר ברקמות המוח שאחראיות על תחושת הפרט) אז איזו בהירות מוח, ערנות ואומץ עלינו להפגין בהבעת הדעות שלנו! זה לא קל להגן על האמת ולא להיכנע לדעת החברה. רק חשיבות המטרה מאפשרת לעלות מעל החברה, מעל הפחד להיות מנודה.

כל מקובל הלך תמיד נגד דעת הרוב, ואם התגבר על הפחד שבתוכו, והיה נדבק בבורא אז היה גובר על הכוח הרע. כל השאר, החלשים, פונים לחיים הרגילים.